נבואת הליצן

הליצן אמר לשים ידיים על הראש ולעשות קולות של חמור. כל הילדים מילאו את הפקודה בהתלהבות, חוץ מילד אחד שנשאר לשבת בלי לזוז. אותו אחד שמתחילת המסיבה תמיד השתמט מהמטלות ואף פעם לא נהנה מתי שהליצן קבע שצריך ליהנות.

בזמן שהילדים רצו סביב החדר והתחרו ביניהם מי יהיה חמור יותר משכנע, הליצן המעוצבן יצא לחצר, שבה ישבו המבוגרים וריכלו ועישנו. הוא ניגש לאמא של הילד ואמר לה שלא נרשם שום שיפור בסרבנות שלו.

האישה הודתה שזה מטריד גם אותה, אבל אין מה לעשות, כי הילד שונא שמתייחסים אליו כמו לאידיוט. הרי ילדים הם לא אידיוטים, ואולי צריך לנסות לדבר אליהם בצורה נורמלית, ולא להפיל עליהם כל מיני משחקים משפילים, ואז גם הבן שלה יקשיב.

ברור שהם לא אידיוטים, אמר הליצן. הרי בדיוק בשביל זה אני פה — כדי להפוך אותם לכאלה. כדי שיזרמו עם כל שטות שאומרים להם לעשות, ויבצעו את זה בחיוך ומכל הלב. בלי לקלקל את הסדר. ואני באמת דואג לבן שלך, כי כשהוא יגדל יהיו ליצנים אחרים, פחות נחמדים ממני, שישימו עליו עין. ואם הוא לא יהיה החמור שלי עכשיו, הוא יהיה האויב שלהם אחר כך.