מני הגזען

שנייה לפני שנרדמתי, פתאום נדלק האור ואשתי נשפה לי באוזן: ״יש מישהו מתחת למיטה!״

״אוי נו, זה סתם נדמה לך״, אמרתי בלי לפתוח את העיניים וסובבתי אליה את הגב, אבל היא המשיכה להתעקש ונאלצתי לעשות את עצמי שאני מקשיב לה.

״בסדר, בסדר, הנה אני מסתכל ומוכיח לך שאין שם כלום״.

״לא! אל תסתכל! אסור לראות אותו במציאות!״

צמרמורת עברה לי בכל הגוף. ״די. את עובדת עליי״.

״לא. זה הוא״.

״את בטוחה שזו לא סתם מפלצת? אם זו סתם מפלצת אני מסתכל שנייה וגומרים עניין״.

״לא. זה מני הגזען. מיליון אחוז״.

״אוף, למה, למה דווקא אנחנו?״ תפסתי את הפנים בידיים. ״זה הכי לא מתאים עכשיו, יש לי ישיבה חשובה על הבוקר! אוף, אוף, אוף!״

״אין מה לעשות״.

״לא מאוחר מדי, עוד אפשר להתחרט. את פשוט התבלבלת. נכון? זה לא מני הגזען. זאת מפלצת רגילה ואנחנו נטפל בזה בעצמנו״.

״אני לא יכולה לרמות. זאת ההרגשה שהיתה לי וזה מה שיש״.

״את וההרגשות שלך״, צעקתי. ״תביאי את הטלפון״.

במשטרה ענו רק אחרי עשרים דקות, וגם כשהם סוף סוף ענו, הספקתי להגיד רק משפט אחד לפני שהעבירו אותי בבהלה לרשות הלאומית ללכידת מזיקים, ושם שוב שמו אותי על אותו לופ אינסופי של מנגינת מנדולינה עצבנית עד שמישהו הואיל בטובו להתפנות אליי.

הם הבטיחו שיבואו בין שתיים לארבע בבוקר, והזכירו לי את הנוהל — אסור לעצום עין, אסור לדבר, אסור לזוז מהמיטה, אסור לקום אפילו לשירותים ובוודאי שלא בשביל לפתוח את הדלת ללוכד. הוא כבר ייכנס בעצמו בשיטות שלו. בקיצור, כל הלילה הלך לנו.

מני הגזען היה אויב הדמוקרטיה מספר אחת, ואנשים חיו בפחד קבוע שהוא יבוא אליהם הביתה ויכתים להם לנצח את המעמד החברתי. רמה מסוימת של חרדה כזאת היתה כמובן רצויה והכרחית לכל אזרח בריא בנפשו, אבל לעתים קרובות זה עבר את הגבול, ובמקרים כאלה היה צריך לערב את הרשויות המוסמכות כדי לשלול את הסיכוי הקלוש שהאינטואיציה החרדתית היתה נכונה. מי שהתיימר לשמור את העניין בסוד הצטער על זה די מהר.

להרבה אנשים נחרב ככה הלילה, אבל בחיים לא חשבתי שזה יקרה גם לנו — זוג נורמטיבי, בשכונה טובה, עם משכורות מכובדות וחיי חברה פעילים. הייתי די בטוח שזו אזעקת שווא, ומה שהטריד אותי היה בעיקר הבושה שהנה, גם אנחנו הצטרפנו לסטטיסטיקה הזאת, שחשבתי תמיד שרלוונטית רק לכל מיני לוזרים.

הלוכד חדר לדירה דרך החלון ומצא אותנו על סף התמוטטות עצבים, אחרי שעות שבהן הדרך היחידה להעביר את הזמן היתה להסתכל אחד על השנייה באלף ואחת הבעות שונות של מיאוס.

הוא הכניס ראש מתחת למיטה, ואחרי כמה שניות של מתח בלתי נסבל, אישר לנו שמני הגזען לא נמצא שם.

״יש לכם מזל גדול״, הוא אמר לאשתי. ״לא רוצה לחשוב מה היה קורה לכם אם הוא באמת היה פה״.

״איך הוא נראה בכלל?״ שאלתי פתאום, לא יודע למה.

הוא תקע בי מבט רציני מאוד. ״מה הכוונה איך הוא נראה?״

״אתה יודע, הצורה, שלפי זה אתה יודע שזה הוא ולא מישהו אחר, דברים כמו… כמו…״

״כמו מה?״ הוא כיווץ את העיניים.

״אה… לא חשוב״.

״אבל זה כן חשוב. תשלים את המשפט״.

״הוא לא באמת חושב דברים כאלה״, אשתי התערבה. ״הוא פשוט עייף ומדבר שטויות, זה הכל״.

״עייף, אה?״ הלוכד העביר את המבט ממני אליה וחזרה. ״גם מני הגזען התחיל מדיבורים כאלה. תיזהר שלא תגמור כמוהו״.

״חס וחלילה״, אמרתי. ״אני יודע שכולם נראים אותו דבר בלי הבדלי גזע ומין. גם אם תעיר אותי באמצע הלילה ותשאל אותי, אני אגיד לך ככה. באחריות״.

״מצוין״, הוא אמר ונתן לנו ערימת טפסים למלא.

קצת נתקעתי בחלק שבו היה צריך לכתוב חיבור על חשיבות חופש הביטוי לסולידריות בין המגזרים השונים במדינה, אבל בסוף הצלחתי להמציא איזה קשקוש והלוכד נראה מרוצה.

דווקא את החיבור של אשתי הוא לא אהב. אמנם היא קיבלה את הפקטור הסטנדרטי לנשים, אבל מצד שני גם היה לה ניקוד שלילי כי היא זו שראתה בחרדות שלה את מני הגזען, והיתה צריכה להוכיח את עצמה הרבה יותר.

הייתי בטוח שייקחו אותה לחקירה, אבל אז, אחרי רגעים ארוכים של הליכה מצד לצד ברחבי חדר השינה שלנו תוך כדי התלבטויות קשות בקול רם, הלוכד החליט לתת לה ציון עובר.

כשהוא הלך חיכיתי כמה דקות ושאלתי אותה: ״את באמת ראית את מני הגזען בדמיון שלך?״

״אלא מה. יותר מסתם דמיון. אמיתי לגמרי״.

״ואיך הוא נראה?״

״תשכח מזה ותחזור לישון, או שאני מתקשרת אליהם שוב״.

לרגע התחשק לי, משום מה, להיכנס בעצמי מתחת למיטה ולהירדם שם. אבל זה היה רק רגע אחד, שבשבילו לא היה שווה להרוס חיים שלמים שבניתי באינסוף ויתורים והתאפקויות שהצטברו בסוף למשהו די מרשים. הסתובבתי וכיביתי את האור, אבל החדר נשאר מואר בגלל השמיים הלבנים שבחוץ.