קנאה להשכיר

אני מקנא, משמע אתה קיים.

מאות עובדים, ואני ביניהם, עוברים כל בוקר דרך שער נוצץ שמעליו תלוי המוטו הזה בדרכנו להתחיל עוד יום בחברת INVU, שבלעדיה העולם היה מקום גרוע הרבה יותר.

פעם הקנאה היתה מותרות, היום היא הכרח. כדי להתקדם בחיים החברתיים אתה חייב לדעת איך ליצור לעצמך עדר של קנאים, לטפח אותם, להקסים אותם, ולצבור אצלם נקודות.

אם היית בחופשה ולא דאגת – בתמונות, בסרטונים, או לפחות במילים מנוסחות היטב – שמישהו ירגיש רע עם עצמו בגלל מזלך הטוב, אז מנקודת מבט פרקטית ואפילו פילוסופית, החופשה הזאת לא היתה ולא נבראה.

אבל יש בעיה. כשאתה מפרסם תמונה שלך עם בחורה יפה על חוף הים, אתה אף פעם לא יכול לדעת איזה אפקט יהיה לזה. צופה אחד יתייאש ויאבד את הרצון לחיות, בעוד שצופה אחר ינחית עליך כעבור כמה ימים מכת נגד עם תמונה דומה שבה הבעת האושר שלו אותנטית יותר, והבחורה יפה בהרבה, והים כחול פי כמה מהים שלך.

כלומר, רמת הקנאה משתנה כל הזמן בהתאם למצבם היחסי של המקנא ושל מושא הקנאה. וככל שהקנאה נעשית מרכזית יותר בהגדרת הזהות האנושית, כך חוסר היציבות הזה מאיים יותר על שלומם הנפשי של בני האדם. הם נאלצים לחיות בחשש מתמיד שמישהו יביס אותם והם ימצאו את עצמם במחנה הקנאים שלו; או להפך, שיקנא בהם בצורה מוגזמת ויפתח כלפיהם מרירות ושנאה.

INVU היתה החברה הראשונה שזיהתה את העובדה שקנאה היא שירות חיוני, שאספקה סדירה שלו היא תנאי בסיסי לקיומה של חברה מודרנית. אדם שחי בלי ודאות גמורה שאחרים מקנאים בו מסביב לשעון, סובל במישור האישי מאותה נחשלות של מדינה שבה החשמל זורם רק בזמנים לא צפויים ובתנודות מתח אקראיות.

התפקיד שלנו הוא לקנא באופן אלטרואיסטי. אצל אנשים רגילים, שלא הוכשרו לעבודה כזאת, כל תחושת קנאה מובילה מיד לתגובה קיצונית: רגשי נחיתות ("אני לא שווה כלום לעומתו") או שיגעון גדלות ("אני אוכיח לו שאני שווה פי אלף ממנו"). אנחנו, לעומת זאת, לא מגיבים לקנאה של עצמנו. אנחנו פשוט מזרימים אותה מתוכנו החוצה, אל קהל הלקוחות, בדיוק ברמה הדרושה לתחזוקת שלומם הנפשי, בלי לשנות את מאזן הכוחות האופטימלי בינינו לבינם.

הלקוחות של INVU הם כנראה האנשים הכי מאושרים ויציבים שקיימים היום. בכל רגע נתון הם יודעים שיש מי שצופה באובססיביות בחיים שלהם ומרגיש בגללם קטן ועלוב. והם גם יכולים להיות בטוחים, על סמך חוזה חתום, שהמצב הזה לא ישתנה לעולם – כל עוד דמי המנוי ינוכו מחשבונם במועד, כמובן.

כשלקוח שלנו מפרסם תמונה שאמורה להציג לראווה איזושהי חוויה מהנה שהיתה לו, אני מקנא בו מכל הלב. זו קנאה אמיתית לגמרי: אני מצטער שזה הוא ולא אני. אני מרגיש כמו לוזר כי אני יושב במשרד מול מחשב בזמן שהוא משתולל בשמש עם חברים. אני משווה את עצמי אליו ויוצא כשידי על התחתונה בכל פרמטר אפשרי. אני נכנס לתיקייה שבה שמורות תמונות שלי מהעבר, ומתמלא אימה כשאני רואה באופן שאינו משתמע לשני פנים עד כמה החיים שלי חיוורים ומדכאים ביחס לשלו.

אבל, וזה אבל גדול, כל הרגשות האלה לא מתפתחים הלאה בתוכי. אני נותן לאש הקנאה לבעור בכוחות עצמה, במקום מבודד שממנו היא לא יכולה להתפשט. אני לא מלבה ולא חונק אותה, אלא רק צופה בה ונותן לה ביטוי עד שהיא דועכת מאליה.

ההבדל בין העבודה שלנו לקנאה הפראית שמשתוללת מחוץ למשרד זהה להבדל שבין כור גרעיני לפצצה גרעינית: כשהכוח ההרסני הזה נמצא תחת שליטה הוא מייצר אנרגיה נקייה ובטוחה, וכשהוא בלי רסן, הוא משמיד כל מה שבדרכו.

לא קל להיות קנאי שכיר. כדי לעשות את זה בהצלחה, ולגייס את השליטה העצמית הנדרשת, הנפש חייבת לרדת לעומק החוק הבסיסי של כלכלת הקנאה: הדשא של השכן קיים רק כשמסתכלים עליו מהצד הזה של הגדר. מי שמקנא באופן מקצועי יודע לא לעבור לצד השני, אפילו לא בדמיון. כי לא רק שהדשא ההוא לא ירוק יותר, אלא שלמעשה אין שם בכלל דשא, ולעתים קרובות מאוד, גם אין שכן.