שפיות ברוטציה

היום שלי מתחלק לשניים.

בבוקר אני מגיע למוסד להיגיינה פוליטית שבו אני עובד, לובש חלוק לבן, ומתחיל את המשמרת.

המוסד מחזיק כמה מאות מאושפזים שכולם סובלים מאותה מחלה חשוכת מרפא — הם מאמינים בתפיסת העולם האופקית, או ההוריזונטלית. אנחנו, אנשי הצוות, דואגים לשליטה בסימפטומים ההרסניים של המחלה כדי שהפסיכופטים האלה לא יוכלו לפגוע בחלקים הבריאים והיצרניים של החברה — אלה שדוגלים בתפיסת העולם האנכית, או הוורטיקלית.

רוב העבודה נעשית עם קסדות בידוד מיוחדות שמשמיעות לנו נאומי מוטיבציה אנכיסטיים ומגינות עלינו מבלבולי השכל הממאירים של האופקיסטים. מערכת אינטליגנציה מלאכותית מנטרת ומנתחת את רמת הטירוף ששוררת במחלקה, וכשהמצב מחמיר מעבר לגבול מסוים, כולנו מתפרצים פנימה ומתחילים להרביץ בלי חשבון ולהתיז חומרי הרגעה עד שהחולים מפסיקים להוות מטרד.

כשהמשמרת נגמרת, בשעות אחר הצהריים, אנשי הצוות מורידים את הקסדות והחלוקים והולכים ברגל — כל אחד בקצב שלו — לצד השני של אותה שכונה, למוסד היגיינה פוליטית אחר.

כשאני מגיע לשם אני עובר תהליך קליטה ומיון קצר שבסיומו מוליכים אותי, הפעם בחלוק כחול, דרך הדלת הגורלית. לי ולעוד כמה חבר'ה מהעבודה יש שולחן קבוע במקום טוב באמצע, שסביבו אנחנו מתיישבים וישר מתחילים לדבר פוליטיקה ולשבח את האידיאולוגיה האנכיסטית.

כמובן שצריך לעשות את זה בשקט, כי האופקיסטים, שבמוסד הזה הם אנשי הצוות, לא סובלניים יותר מאיתנו לדעות שונות משלהם. וכשהעניינים מתחילים להתחמם, הם באים עם קסדות הבידוד שלהם ומפזרים את המסיבה בכל הברוטליות המתבקשת.

ככה, בתור יצור נלעג ושנוא שמאיים בעצם קיומו על יסודות החברה (כמו שהאויב מגדיר אותה), אני מעביר את הלילה, עד שבבוקר משחררים אותי וכל הסיפור חוזר על עצמו מחדש.

יש רק דבר אחד שעליו האנכיסטים והאופקיסטים מסכימים: החברה שלנו בלתי שפויה בעליל. אבל כל צד מגדיר את מושג השפיות על פי מה שהוא רואה בראי, ובטוח שכל הטירוף שמשתולל במדינה הוא אך ורק באשמת הצד השני.

שתי הקבוצות פחות או יותר שוות בגודלן ובעוצמתן הכלכלית, כך שאף אחד מהן לא הצליחה לבסס את הדרך שלה כנורמה מחייבת. אנחנו ממשיכים בלית ברירה לחיות בשני יקומים מקבילים, והרוטציה הפסיכיאטרית שבה מחויב כל אזרח היא סוג של פשרה צולעת שלא מביאה את היקומים האלה למגע אמיתי כלשהו, אלא רק מאפשרת להתנסות בהם באופן שוויוני כדי למנוע הצטברות מוגזמת של תחושות קיפוח.

השגרה הזאת דורשת כמובן הקרבה לא מעטה. כולנו נמצאים מסביב לשעון בבית משוגעים כזה או אחר, ובתי המגורים שבהם חיינו בעבר עומדים נטושים ומתפוררים. הרחובות משמשים רק למעבר בין מוסד אחד לשני, ובזמן התנועה אסור לעצור או לסטות מהדרך. לא שיש מה לראות שם ממילא. העיסוק הפוליטי האובססיבי שואב לתוכו כל בדל אנרגיה, ומבטיח שהארץ לא תוכל להצמיח שום דבר מלבד עצמו.

אבל לחלום תמיד אפשר. בעולם אידיאלי לא היה צורך בהעמדת הפנים המסובכת הזאת, וכולנו היינו פשוט מוגדרים כחולים מסוכנים לציבור ונכנסים למחלקה הסגורה באופן קבוע. יש על זה, כמו שאמרתי, הסכמה לאומית רחבה. ואם האידיאל לא יכול להפוך למציאות, זה כנראה רק בגלל בעיה פרקטית קטנה אבל משמעותית: לא יישאר בחוץ אף אחד בתור הציבור שעליו אנחנו אמורים לאיים.