מזבלת המהפכות

גם אני רציתי לתקן את האנושות ולהציל את העולם, וגם אני הגעתי אל התחנה האחרונה שבה מסתיימת בהכרח דרכם של כל בעלי היומרה הזאת.

לא חשוב כמה גדול היית, כמה זמן נמשכה תקופת הזוהר שלך, מה היתה עוצמת הדיבוק שהשתלט עליך ועל אלה שנסחפו אחריך. בסוף אתה מגיע בלי משרתים, חנפנים, יועצים, או מאמינים; המלווה היחיד שלך הוא נהג משאית האשפה.

רוב הזמן שקט כאן, בין פסלים מנותצים של אלילים שכשלו ושרידי שיגעונות גדלות שהתרסקו על קרקע המציאות. מדי פעם צוללת ציפור מהלהקות שחגות בשמיים, מנקרת בהריסות, ומדמיינת שמצאה בהן פירור מזין. הציפורים האלה הן המעריצות האחרונות שלנו: הן ממלאות את הבטן רק בחתיכות ברזל ובטון אבל עדיין משוכנעות שיש בנו משהו אמיתי, גם אחרי שאנחנו עצמנו הרמנו ידיים והודינו שהכל היה שקר.

כשתפסתי את מקומי במזבלה הבנתי, באיחור, איפה טעיתי ואיך יכולתי להימנע מלסיים כאן את דרכי.

הכל רשום בקיצור על שלט בכניסה. וכשהנהג עוצר שם לרגע ומחכה שהשער ייפתח, הוא מקריא את השלט בקול רם כך שמי שדחוס במיכל מאחורה יוכל לשמוע:

הדיבור בלשון רבים הוא שמקלקל את האדם.
היחיד יכול לצמוח רק מתוך הסדקים בקבוצה.
מי שמתקן את האנושות קובר מתחתיה את האנשים.
את העולם צריך להציל רק מדבר אחד: ממך.