קטגוריות
כללי

גיבורקרטיה

פעם כל אידיוט היה יכול להציל נסיכה מדרקון ולזכות באוצר ענקי. היית צריך רק לארגן לעצמך איזה סוס מסכן, למצוא חרב משומשת, לקרוא לעצמך אביר, וקדימה לעבודה. ואם לא נהרגת תוך כדי, היית פחות או יותר מסודר בחיים.

אני כמעט בוכה מרוב נוסטלגיה כשאני נזכר בימים התמימים ההם, כשעוד מותר היה להיות גיבור. עכשיו, עם כל הרגולציה, הדרקונים כמעט תמיד עושים מהאבירים צחוק ומהנסיכות שווארמה. וגם מי שמצליח איכשהו לעשות את העבודה בלי למות, בדרך כלל מצטער בסוף שהוא לא מת וזהו.

בשבוע שעבר הנייד שלי צלצל מאוחר בלילה. זה היה מספר חסוי, אז ידעתי שרק רע יבוא לי מהשיחה הזאת; אבל בטלפון של העבודה אני חייב לענות. כמובן שזו היתה בחורה היסטרית שדיברה בלחש והתחננה שאבוא להציל אותה דחוף. ניסיתי להתחמק, אמרתי לה להתקשר מחר, אבל היא אמרה שעד הלילה הבא היא כבר תהיה בבטן של הדרקון, ויש לה פחות מעשרים וארבע שעות לחיות. אז לא היתה לי ברירה. גם ככה השיחות האלה מוקלטות, וברגע שענית כבר הפסדת.

למחרת קמתי בחמש בבוקר כדי לתפוס מקום טוב בתור ללשכת הרישוי. הגעתי לשם בשש ורבע, אבל כבר היו שם עשרים איש לפניי. עמדנו מחוץ לבניין כי הדלתות עוד לא נפתחו. השמש האכזרית של הקיץ זרחה מוקדם, ועד שהתחילו לחלק מספרים כבר הייתי מוצף בזיעה ועצבים.

זו היתה רק ההתחלה, כי נפלתי על פקיד סדיסט ששלח אותי להביא עוד מסמכים ואישורים, כולל הוכחות גנטיות רשמיות למוצא המלכותי של הבחורה שאני אמור להציל. הסברתי לו שאני במירוץ נגד השעון ואם לא אגיע למערת הדרקון עד הערב, הנסיכה תיטרף למוות. זה לא הרשים אותו בכלל, ונאלצתי לבלות חצי יום בריצה בין משרדים שונים בעיר כדי להביא לו את מנת הניירת שהוא דרש. רק בשלוש וחצי אחרי הצהריים הוא סוף סוף חתם לי על האישור לצאת לדרך, אבל הבטיח שבפעם הבאה הוא לא יהיה כל כך סלחן.

לא היה לי זמן אפילו לעבור בבית ולאכול משהו נורמלי. חזרתי בריצה לחניון, התנעתי את הסוס והתחלנו לדהור ישר אל הרי החושך. העצירה היחידה שלנו היתה במינימרקט שבו קניתי לעצמי ארוחה ארוזה בטעם פלסטיק, שאותה נאלצתי לאכול תוך כדי תנועה. חצי מהאוכל נפל על השביל, וטוב שלא היה בסביבה אף פקח של משרד האקולוגיה; כבר קרה שהמניאקים האלה קפצו פתאום מאחורי עץ, הזמינו גרר שלקח לי את הסוס, והשאירו אותי להשלים את המשימה ברגל.

תגידו מה שתגידו על הרי החושך, לפחות שם עדיין יש אווירה חופשית. אפילו שודדי הדרכים הפרועים, שלפעמים שוחטים אותך סתם בשביל הכיף, הם שינוי מרענן מהשגרה המוכרת שלנו שבה אף אחד לא מעז להזיז אצבע בלי להתייעץ קודם עם עורך דין, רואה חשבון, וסוכן ביטוח.

הגעתי למערת הדרקון קצת אחרי השקיעה. למזלי עדיין היה מספיק אור בחוץ כדי לטפס על הסלעים סביב הפתח ולעשות בדיקה כללית של המקום. התברר לי שזה הולך להיות מקרה קל יחסית, אז פשוט ירדתי חזרה, נעמדתי מול המערה וצעקתי לדרקון שייצא מיד.

הוא גרר את עצמו החוצה, הסתכל עליי במבט משועמם, חשף שיניים חדות ומבריקות ואמר לי לעוף הביתה או שהוא יבלע אותי חי.

"מספיק עם הפוזה", אמרתי. "אתה בצרות גדולות, המערה שלך לא עומדת בתקן המעודכן. אין פה יציאות חירום ופתחי אוורור".

סימן קל של דאגה הפר את ההבעה השחצנית שלו, אבל מיד נעלם והתחלף בחיוך רחב. "המערה נמצאת בשמורת טבע", הוא אמר בתרועת ניצחון. "יש לי פטור מהתקן הזה".

"ומה עם חריגות הבנייה?"

"איזה חריגות?" הוא נרתע צעד אחד אחורה.

"ראיתי את המרפסת למעלה. יופי של פרגולה סידרת לך. מה דעתך שאדווח על זה? הפקחים ישמחו לשבת שם לקפה ועוגה".

"אתה לא תעז".

"אבל אני חייב. אני אזרח שומר חוק. ואתה… לא ממש".

הוא פתח עיניים גדולות, פער את הפה, והודיע לי שהוא עומד לירוק עליי אש ולשרוף אותי בו במקום כדי שלא אלשין עליו.

"אין בעיה, רק לפני זה, אפשר לראות רישיון עדכני להפעלת פירוטכניקה?"

הוא סגר את הפה והתחיל לגמגם. "אה… היה לי רישיון אבל… לא חידשתי אותו השנה…"

"למה?"

"האגרה יקרה מדי, והמצב הכלכלי שלי כבר לא מה שהיה".

"נו, אז מה אתה מבלבל לי את המוח עם האיומים האלה. אתה הרי לא רוצה להסתבך עם מחלקת כיבוי אש".

"איפה האנושיות שלך? אתה לא יכול להתחשב בי קצת? תן לי לירוק עליך איזו להבה קטנה ונסגור עניין".

"לא. הפוליסה שלי לא מכסה דברים כאלה. אבל בעיקר חבל לי עליך, אתה יודע כמה שנים בפנים אתה יכול לקבל על הבערת אש בשמורת טבע בלי רישיון בתוקף?"

"טוב, אז מה אתה מציע שנעשה?"

"תן לי את הסחורה שבאתי בשבילה, ואני אשכח לדווח לרשויות על כל הדברים המזעזעים שראיתי פה".

"עשינו עסק".

הוא חזר פנימה ואני ישבתי על אבן וחשבתי על החיים האבסורדיים האלה שאליהם הידרדרנו. פעם היית נלחם עם הדרקון בידיים, היתה זיעה, אדרנלין, הרגשת שאתה עושה משהו בעולם. פעם היינו גברים שעמדו ברשות עצמם; היום אנחנו לא יותר מרכיכות מלשניות שמתחבאות מאחורי השמלה של המדינה.

הדרקון זרק עליי את הנסיכה ואת השקים עם הזהב, לחצנו ידיים, ונפרדנו לשלום.

מאותו רגע הכל הלך כרגיל, לפי הנוהל. דבר ראשון נאלצתי לנשק את הנסיכה ובזה הפכנו לזוג נשוי.

הדבר הבא שעשיתי היה להתקשר למס הכנסה. הם הגיעו עם משאית ולקחו חצי מהזהב. כשהם עזבו הגיעה המשאית של מס רכוש, ואחריה זו של משרד הרווחה, ובסוף זו של שירות הפנסיה הממלכתי, שהשמיעה בקולי קולות את הג'ינגל המפורסם "מאחוריך עד סוף הדרך".

יכולתי להרגיש איך היחס של הנסיכה אליי מתקרר בהתאמה לקצב הידלדלות האוצר. אחרי שכולם נגסו את החלק שלהם נשארתי עם שמונה עשר אחוז מהזהב — סכום יפה לכל הדעות. וזה היה הרגע שבו הנסיכה הכריזה שהיא מתגרשת ממני, כי במחשבה שנייה היא לא צריכה שום גבר שיציל אותה ויכולה להסתדר יפה מאוד בכוחות עצמה.

קשרתי על הסוס את שקי הזהב הרפויים שנותרו והצעתי לה טרמפ חזרה העירה, עד בית המשפט. למרות הגאוותנות שלה היא נאלצה להסכים, כי הלילה כבר ירד ולא היתה לה דרך אחרת לחזור אל הציוויליזציה.

השופט התורן אישר את הגירושים והעביר לרשות הנסיכה תשעים אחוז מהזהב שנשאר לנו, למרות שמצבה הכלכלי המוכח היה טוב משלי פי כמה עשרות אלפים. אחרי ששילמתי את הוצאות המשפט, נשאר לי סכום עלוב שאותו הפקדתי בכספת במשרד ובזה נגמר יום העבודה.

בשעות הקטנות של הלילה נכנסתי, כמו תמיד אחרי עוד משימה מוצלחת, לפאב הקבוע שלי ליד המשרד. התיישבתי ליד הדלפק, מילאתי טופס בקשת בירה ומסרתי אותו למוזג, שהכניס אותו לפקס האדום.

"מה אתה אומר, זה יצליח לך הפעם?" הוא שאל בזמן שהפקס פלט מאחוריו צרצורים וחריקות חנוקות.

"השתגעת? אני סתם עושה את זה בשביל להרגיש שניסיתי".

"אז מה להביא לך?"

"כמו תמיד".

הוא הניח על הדלפק כוס גבוהה עם מי ברז חמימים. הרמתי אותה והתחלתי לשתות. אחרי שרוקנתי אותה עד האמצע ראיתי בזווית העין את הפקס פולט עותק מהטופס שלי שעליו מוטבעת בגדול החותמת "מסורב".

לפחות הפקידים שם יעילים, חשבתי לעצמי והמשכתי לבלוע בקצב אחיד את המים — שהפעם היה להם טעם קל של מתכת חדשה שלא הכרתי, ככה שאי אפשר להגיד שהיום הזה היה בנאלי עד הפרט האחרון.