אתאיזם ויראלי

מה גורם לאנשים מסוימים להכחיש את קיומה של מגפה עולמית שמשתוללת סביבם? איך קורה שמתעורר ויכוח ציבורי סוער בשאלה אם הנגיף אמיתי ומסוכן או סתם שעמום שאפשר להתעלם ממנו?

הסיבה לתופעות כאלה היא שהאדם העכשווי מתייחס למדע באותו אופן שאנשים בעבר התייחסו לדת: רובנו לא יודעים באופן בלתי-אמצעי עובדות מדעיות, אלא רק מאמינים בקיומן.

לאדם רגיל, שלא מחזיק בציוד מעבדה ובהבנה ביולוגית מתאימה, אין יכולת לראות נגיף או לקלוט אותו בחושים אחרים. הוא יכול רק להאמין בו, כאילו היה מדובר במלאך או שד.

ההבדל בין אמונה לידיעה הוא במקור שממנו מגיע המידע. המאמין מקבל כבסיס לתפיסת המציאות שלו את דבריהם של אנשים אחרים, בעלי סמכות, בהנחה שהם יודעים בוודאות מוחלטת את מה שהוא לא יכול לדעת אפילו באופן חלקי.

כשכוהן דת מדבר על העולם הבא, האדם המודרני לועג למה שנשמע לו כמו טענה בדיונית שאין לה שום הוכחה; אבל כשאסטרונום מדבר על חור שחור אדיר במרחק מיליארד שנות אור, האדם המודרני פשוט מקבל את הדברים כעובדה שאין עליה ערעור — למרות שמבחינתו יש לחור השחור בדיוק אותה דרגה של חוסר ממשות כמו לעולם הבא. את שניהם הוא לא ראה מימיו ולא יכול לראות. הוא רק סומך על מישהו אחר שאמר את הדברים האלה, שאיתם אין לו הכישורים או אפילו הרצון להתעמת.

כך גם עם הקורונה: הוויכוח נשמע מדעי, אבל הוא בעצם תיאולוגי. הכחשת מגיפות ונגיפים היא ביטוי ליחס בלתי-מדעי למציאות; היא מסגירה את העובדה שבסופו של דבר אנשים רואים גם במדע, כמו בדת, מוסד שתפקידו העיקרי הוא בתחום הרגשי — לספק להם תמיכה נפשית שמאפשרת התמודדות יעילה עם עולם מאיים ובלתי צפוי. וכשהדת המודרנית הזאת לא מסוגלת יותר לנחם את המאמין, הוא מפסיק להאמין בה ומשליך אותה לפח.

במקרה הזה, המאמין מוצא את עצמו בקונפליקט בין מה שהוא מסוגל לתפוס בחושים לבין מה שהמדע אומר לו. החושים, שלא מסוגלים לקלוט נגיפים, אומרים שאין כלום; המדע אומר שיש סכנה ברורה ומיידית. אבל המדע אומר עוד משהו. הוא אומר גם שנדרש שינוי יסודי ומטלטל בשגרת החיים המוכרת כדי להימנע מהסכנה הזאת. החיים מפסיקים להיות נוחים ונעימים והופכים למאבק יומיומי נגד אויב בלתי נראה.

מי שרק מאמין במדע, ולא יודע אותו, נקלע לדיסוננס קוגניטיבי: מבחינתו, הדבר שכביכול קיים רק כדי לתת לו הרגשה של ודאות וסדר בעולם, שומט פתאום מתחתיו את הקרקע הקיומית. התגובה המתבקשת היא להיפטר מהגורם המערער, שהפסיק למלא את תפקידו הרגשי המקורי. (את הדפוס הזה אפשר לראות גם במקרה של מי שהפסיק להאמין באלוהים בגלל השואה).

אם קודם המדע היה זה שניחם, עכשיו הוא מאיים — והמאמינים נוטשים אותו ונוהרים חזרה לעולם המוחשי, אל מה שהם מסוגלים לראות בעיניים. העיניים אומרות שאין נגיף, ולכן הכל בסדר ואפשר להמשיך כרגיל.

לעומתם, אלה שלוקחים את המגפה ברצינות הם המאמינים שנשארו יציבים באמונתם, שמבחינתם הגישה המדעית ממשיכה למלא את תפקידה המקורי, ונותנת יותר ודאות ותקווה מאשר האלטרנטיבה שמציעים הכופרים.

אבל הקורונה היא, בסופו של דבר, לא רק ויכוח תיאולוגי. אפשר גם להידבק בנגיף הזה, שמביא איתו — בין שאר התופעות הקשות — גם את הידיעה הלא נעימה שאין לנו, בסופו של דבר, אפשרות לעשות שופינג של תפיסות מציאות ולבחור בסוף בזו שנראית עלינו הכי טוב ויש לה את המחיר הרגשי הכי נוח.