שביתת המשביתים

גם בימים ההם, כשהמציאות נעשתה מהירה ומוזרה יותר מרגע לרגע, עדיין נשאר לנו עוגן אחד של יציבות, משענת בטוחה בעולם אכזר ובלתי צפוי: השביתה היומית, כל פעם בשירות חיוני אחר.

זו היתה מסורת — המסורת היחידה שיצרה קשר ברור בין ההווה לעבר והזכירה לנו שאנחנו עדיין חיים, אחרי הכל, באותה מדינה של פעם.

כולם נהגו להתלונן על ההפרעות המייגעות והבלתי נגמרות האלה, שמנעו מאיתנו לפתח שגרה של ממש; אבל לא מעט אנשים התוודו בשקט שהם בעצם מברכים עליהן עמוק בלב, גם אם בלי לדעת בדיוק למה.

התשובה לשאלה הזאת נחתה עלינו בלי התרעה ערב אחד, שבו הופיעו יחד בטלוויזיה כל הפרצופים הנרגנים הקבועים — ההוא מהסתדרות המורים, ההיא מאיגוד האחיות, הקירח מהרכבת, הצעקנית מהאוניברסיטאות, ושאר החבורה — והודיעו שהם לא מסכימים יותר שניקח אותם, ואת השירות החשוב שהם נותנים לנו, כמובן מאליו. הם יניחו את נשקם, ויראו לנו מה עלול לקרות כשהם מפסיקים לרגע את מלחמת הקודש שלהם.

זה נשמע כמו בדיחה, אבל אף אחד לא צחק. כולם הבינו מיד, באינסטינקט חייתי, מה מונח על כף המאזניים; ופאניקה שטפה את הארץ.

הממשלה הגיעה בהרכב מלא למטה ההסתדרות כדי להתחנן לביטול הגזירה, והסכימה מראש לוויתורים תקציביים חסרי תקדים.

אבל הפעם זה לא היה עניין של כסף, אלא של כבוד, והבוסים הגדולים של המשק נשארו נאמנים להחלטתם.

למחרת, אחרי לילה שבו מעטים העזו להירדם, זרחה השמש על היום הראשון מזה שנים, ואולי אי פעם, שבו הכל במדינה פעל כסדרו.

המוסדות הציבוריים נפתחו לקבלת קהל בלי יוצא מן הכלל. אף אחד לא חסם כבישים או הפסיק את זרם החשמל או עצר את מעבר הסחורות בנמלים. בבתי הספר צלצלו הפעמונים. הרכבות הגיעו בזמן, על השנייה. לא נשמעה מילה של רטינה על תנאי שכר או תירוצים על סולידריות.

וככה, פתאום, ראינו ישר לפנינו את האימה הגדולה, המפלצת שתמיד פחדנו ממנה בתת ההכרה בלי לדעת את שמה ואת צורתה: החיים העכשוויים, הממושטרים והממוכנים עד לפרט הקטן ביותר, בכל עוצמתם. בלי תקלות ומעצורים; בלי קריצות, הנחות וקיצורי דרך; ובעיקר, בלי פתח יציאה.

זאת היתה מנת יתר אדירה של תפקוד מזוקק, מושלם, לא אנושי. מה שהיה פעם אוויר מפויח שדווקא איכותו הירודה היא שמאפשרת לנשום אותו איכשהו, תוך כדי שיעול, הפך באותו יום לחמצן טהור שהורס את הריאות ומרעיל את הדם.

מכונת החיים עבדה עכשיו בשיא הכוח, וגם המשביתים הסדרתיים המנוסים, שהבינו בבהלה את גודל הטעות שעשו, לא הצליחו להחזיר את הגלגל לאחור.

הבלמים כבר אבדו, ותוך כמה שעות איבדנו גם את מה שהיה, בחוכמה שבדיעבד, שארית אחרונה של חירות ששרדה רק בזכות חוסר היעילות של המערכת שהוקמה כדי להשמיד אותה.