במשחק הזה

במשחק הזה אין מנצחים. רק מפסידים ולא מפסידים – אלה שאיכשהו החמיצו את התבוסה, או שהיא פספסה אותם, או שידעו לזוז מדרכה ברגע האחרון.

במה מפוארת לחלוקת מדליות דווקא יש. אבל מי שעומד עליה מרגיש היטב את הרעידות מתחת לכפות רגליו, את התנודות הקלות והפתאומיות, ותפילתו היחידה היא לרדת משם בשלום, לפני שהבמה תפיל אותו לתהום. ומדי פעם מישהו מבין עניין, נשבר ויורד עוד לפני שהמדליה הונחה על צווארו.

גם סיפורי ניצחון יש, שעליהם כולנו גדלנו ושאורם המסנוור מפריע לנו תמיד לראות נכון את הדרך. הם נוהגים לבוא אליך מקדימה, ישר בעיניים, ומושכים אותך בקסמיהם הלאה והלאה, הרחק מעצמך. רק עוד הצלחה אחת ותוכל לגעת בשלווה, הם אומרים, אבל בקולם המתורגל אפשר לשמוע נימה של חוסר ביטחון. אפילו הם לא טובים בשקרים גדולים כל כך, והאמונה בהם נמצאת כולה בנפשו של השומע.

אל יתהלל חוגר כמפתח, הם אומרים לך כדי שתתמיד במאמציך, ומציגים לך את תמונות הגבורה הרשמיות של החוזרים מהקרב. אבל גם התמונות האלה צולמו מראש ולא לאחר מעשה, כי מראש הוא הזמן היחיד שבו מישהו מנצח כאן. אלה שחזרו הם רק אלה שלא הפסידו, אלה שיודעים תמיד שלא בזכות עצמם הם נמצאים כאן, אלא בחסד כלשהו, אולי מקרי ואולי לא, שהוא השערה הדקה והיחידה שהפרידה בינם לבין סוף אחר לגמרי.