הִיטְלֶס

מכל סיוטי הלילה שעברו עליי אי פעם, הגרוע ביותר ללא שום תחרות היה זה של אתמול.

בחלום ישבתי באיזה מקום דמוי בית קפה ומצאתי את עצמי מתחיל ויכוח פוליטי עם אדם זר. איך שהבנתי שהוא חושב אחרת ממני, ישר עשיתי את הדבר המתבקש והשוויתי אותו להיטלר. אבל לתדהמתי זה לא עשה עליו שום רושם. הוא רק הסתכל עליי מוזר כאילו אמרתי מילה בג׳יבריש, והמשיך בוויכוח.

חשבתי שהוא לא שמע טוב, אז קראתי לו שוב בשם המפורש ואמרתי בפרצוף ידעני שהוא והיטלר ממש תאומים סיאמיים בכל הקשור להשקפת עולם.

גם הפעם הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו, ושאל: מה זה ההיטלר הזה שאתה כל הזמן מקשקש עליו?

ברגע הזה נחתה עליי תחושת אימה שקשה לתאר. קמתי והתחלתי להסתובב בין האנשים האחרים שהיו שם, ולכל אחד מהם קראתי היטלר – בהתחלה בקול רם ונוקב, אבל ככל שצברתי יותר ויותר מבטים משתוממים, הטון שלי הפך לשאלה נואשת שעליה אף אחד לא טרח לענות.

ואז הופיע איש נרגן ומשופם, שנראה שתי טיפות מים כמו… כמו… אבל אני כבר הייתי מובס לגמרי, ולא יכולתי להביא את עצמי להגיד את המילה. הוא ניגש אליי ואמר לי שביקום הזה שאליו הגעתי, היטלר לא נולד ולא התקיים מעולם, וכנ״ל גם הזוועות המפורסמות שלו.

עשה לעצמך טובה וברח מהר מהגיהנום הזה, הוא אמר, קח את ההשוואות שלך וברח, כי האנשים כאן טיפשים ומסכנים, אין להם תרבות דיון והם לא מבינים כלום בפוליטיקה. והכי גרוע, הם אפילו לא יודעים מה הם מפסידים! מה שווים החיים בלי היטלר? איך אפשר בכלל להגיד משהו משמעותי בלעדיו? לך, לך עכשיו, לפני שתיתקע כאן לתמיד!

ואז התעוררתי מכוסה בזיעה קרה. אשתי התעוררה מהצרחות שלי, הדליקה את האור ושאלה בבהלה מה קרה. היא כנראה חיפפה בתחזוקה שלפני השינה, וכשראיתי את הצללית הכהה מעל השפה העליונה שלה הצבעתי עליה וצעקתי באינסטינקט: היטלר! היטלר!

היא העיפה לי סטירה מצלצלת, ודמעות אושר מילאו את עיניי: היא הבינה אותי, וככה ידעתי שזהו, הסיוט נגמר וחזרתי לציוויליזציה.