קטגוריות
כללי

הכל זורם

אני לא זוכר מתי התחילו רשמית להוסיף סמים למי השתייה שלנו. טוב, חוסר האפשרות לזכור דברים כאלה הוא חלק מהעניין, אפקט עיקרי ורצוי של קוקטייל הכימיקלים הממלכתי הזה.

נדמה לי שפעם, לפני שזה התחיל, היו מוסיפים למים רק פלואוריד – הם אמרו שזה כדי לשמור על שיניים של ילדים. וכשאנשים לא התנגדו לעצם הרעיון, זה כנראה פתח לרשויות את התיאבון ואת הדלת לעוד. אולי גם ההתלהבות הפתאומית שלהן להפוך סמים קלים לחוקיים ופופולריים היתה קשורה לזה. כמו שאמרתי, אני לא ממש זוכר.

עצם העובדה שהמים מלאים בסמים ידועה וגלויה לכולם – מאוכלוסיית משתמשים נאמנה כזאת כבר אין צורך לשמור סודות מדינה. אבל מידע על ההרכב המדויק של הקוקטייל לא קיים בשום מקום, אולי בגלל עניינים מסחריים שקשורים לזכיין המפעיל.

מה שידוע, בעיקר מניסיון אישי והצלבת חוויות בין אזרחים שונים, הוא רק שההרכב משתנה מיום ליום. בתחילת השבוע יש יותר חומרים שגורמים אופוריה עדינה ומשרים ביטחון ומיקוד, כדי לאזן את האפקט הטראומטי של החזרה לעבודה. לקראת סוף השבוע תופסים את מרכז הבמה חומרים אחרים, שבין היתר מעצימים את הצורך בחברה ואישור מהסביבה, וגם מדרבנים את הרצון לצאת לקניות ולאתרי נופש. בחגים יש גם תוספות מיוחדות שמשרות אווירת חג נכונה.

נראה שאף אחד מהסמים האלה לא ממכר, עובדה ששומרת על גמישות ההפעלה ומאפשרת שינויים מיידיים לפי הצורך בהרכב החומרים ובמינונים.

כמו שאפשר לראות, בריאות הנפש של האזרחים נמצאת בראש מעייניה של המדינה, ומגיל אפס קשה להימנע מלשמוע ולראות את המסר ״שתו לפחות שמונה כוסות מים ביום״, שהפך לסוג של המנון לאומי בלתי מוכרז.

וזה לא שצריך להפעיל כפייה כלשהי כדי שאנשים ישתו. מי לא ירצה ליהנות מההיי הזה, בחינם ובלי להתאמץ? ומי מספיק מזוכיסט כדי להיות היחיד במשרד ביום ראשון בבוקר שלא לגם בקפדנות את הכמות המומלצת כבר ממוצאי שבת? הדינמיקה החברתית הרי עושה את שלה טוב יותר מכל פעולת אכיפה.

צריך להודות שמאז תחילת הפרויקט הזה האנשים במדינה מאוד חיוביים, ערניים, חברותיים ויצרניים – משהו כמו סוג האישיות הגנרי שהיה אהוד על מורים בילדותי – ודי כיף להיות בחברתם (אפילו אם הכיף הזה בעצמו נגרם על ידי החומרים במים). מי שמווסת את הקוקטייל יודע מה הוא עושה; הסיכוי להרגיש בימינו תחושה שלילית כלשהי, או אפילו לשמוע עליה מאחרים, שואף לאפס. אז אפשר להגיד שזה, בהגדרה, מקום שתענוג לחיות בו.

ובכל זאת, לפעמים אני מתעייף מהמים התזזיתיים האלה ומכל התחושות הנפלאות שהם מביאים. ואז אני משיג לעצמי בשוק השחור בקבוק של מי ברז מיובאים. האספקה לא סדירה וזה עולה הון, אבל שווה כל אגורה. אני מעביר את המים לבקבוק סתמי כלשהו שלא יעורר חשד, הולך לשפת הים ומתיישב על החול עם הפנים אל האופק, וכשאני שותה אני לא מרגיש כלום, ממש כלום, חוץ מהנוזל שיורד בגרון. ברגעים הנדירים האלה אני יכול פשוט להסתכל על הים, רק אני והוא, בלי מוזיקת הרקע החברתית שאמורה ללוות כל רגע ורגע מהחיים. והכלום המבורך הזה הוא בעצמו חזק כל כך, שיש כאלה שלא מאמינים שהמים המוברחים האלה הם סתם מים, ומשוכנעים שחייב להיות בהם איזשהו סם מסוכן שעלול להחריב את החברה המוצלחת שבנינו כאן אם לא יעצרו אותו בזמן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s