העולם יכול היה להיות מקום טוב, אלמלא אלה שמרגישים צורך לתקן אותו מהקלקולים שאין בו. בכל פעם שהוא מתחיל קצת להחלים מהתיקון הקודם, מגיע מתקן חדש ששוב שובר לו את העצמות בהתאם לתוכנית גאונית כזאת או אחרת. המתקנים, אם היו רציניים בנטייתם, היו צריכים להפנות את מרצם לתיקון עצמי; אבל זה קשה, איטי ומבלבל מדי, והעבודה לא נגמרת. קל יותר, ברור וחד יותר, להשליך את כל כובד משקלו של יצר התיקון על המציאות שבחוץ, ואז, כשהיא קורסת באופן שמספק את החוש האסתטי שלך, למחוא כפיים לעצמך.
קטגוריות
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 