באחד הכפרים שעברתי בהם היה מקדש גדול, שנראה עתיק בהרבה מהכפר עצמו. בפנים היו מפוזרים בלי סדר הרבה כיסאות ריקים. התיישבתי על אחד מהם והסתכלתי על האיש היחיד שהיה שם מלבדי – זקן מקומי שהתפלל בלי הפסקה מול דלת הזהב שבקצה הפנימי של האולם. בשלב מסוים, בין השתחוות להשתחוות, הוא הבחין בי; ואחרי שנוצר כמה פעמים קשר עין, הרגשתי צורך לקום ולהתקרב אליו. התיישבתי על הרצפה לידו. הוא המשיך להתפלל. לא ידעתי מה להגיד, אז שאלתי לאיזו דת שייך המקדש.
– שום דת, הוא אמר בלי להסתכל עליי. זה המקדש של הכפר.
– במי מאמינים כאן?
הוא לא ענה, אז שאלתי: מה יש מאחורי הדלת הזאת?
– אין שם כלום. זה חדר ריק.
– אז למי אתה מתפלל?
– לדלת.
– לדלת? מה אתה מבקש ממנה?
– שתרחם עלינו ותישאר תמיד סגורה.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 