אחרי הארוחה הגיעה ההפסקה – הרגע הטוב היחיד בלוח הזמנים העמוס שלנו.
הוציאו אותנו לחצר, וכל עוד לא הגענו למקום המסומן היינו מחויכים וזורחים כמו תמיד.
רק כשנעמדנו שם אפשר היה להרגיש איזו התרופפות במשמעת. אבל עדיין אסור היה ללכת עד הסוף.
ההפסקה התחילה רשמית רק כשהסוהר הכניס את המשרוקית לפה והשמיע שריקה ארוכה. ואז נמחקו בבת אחת כל החיוכים המאולצים מכל הפרצופים – אפילו של אנשי הסגל שהשגיחו עלינו.
כל אחד ניגש למישהו והסתכל עליו, וההוא הסתכל עליו חזרה.
פה ושם הופיעה איזו דמעה שכמעט פג תוקפה, אחרי שיציאתה מהעין נדחתה במשך יממה שלמה.
ואז הסוהר שרק שוב, וכולנו התכסינו מיד במסכות השמחה וצעדנו חזרה אל שלל הפעילויות המהנות שחיכו לנו מאחורי הסורגים.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 