קטגוריות
כללי

אפקט החממה

בדרך חזרה מהים ראיתי על עמוד חשמל מודעה שבה היה רשום "מבוקש חי או מת". מתחת לכיתוב הופיעה תמונה לא מחמיאה שלי. מתחת לתמונה צוין הפרס הכספי – מיליון שקל. אמנם מיליון זה כבר לא סכום אסטרונומי בימינו, אבל עדיין, המספר גרם לי לעצור ולחשוב.

רק אחרי שקראתי את המודעה כמה פעמים שמתי לב שמי שחתום עליה הוא לא המשטרה אלא חברה עסקית. זה נראה לי חשוד, אבל גם עשה לי הרגשה פחות מרתיעה. למשטרה לא הייתי הולך במצב כזה בלי סיבה טובה מאוד, אבל אם זה בסך הכל משרד רואי חשבון או משהו בסגנון, אז מה כבר יכול לקרות אם אקפוץ לשם ואברר בנימוס במה מדובר.

בדרך לתחנת האוטובוס ראיתי עוד כמה מודעות כאלה, וגם מהחלון בזמן הנסיעה. הייתי קצת בלחץ שמישהו יזהה אותי ויחליט לקחת את הפרס לעצמו בצורה אלימה יותר או פחות, אבל בסוף הגעתי בשלום לדרום העיר ומצאתי בקלות את הכתובת.

פקידת הקבלה, לפחות, לא זיהתה אותי. הסברתי לה שאני כאן בקשר למודעת המבוקש. היא קמה באי חשק מופגן, הובילה אותי לחדר ישיבות ריק, וסגרה את הדלת בלי להיכנס אחריי.

ישבתי שם כמה דקות ואז נכנס איש עם שיער לבן צפוף וכתפיות אדומות שהחזיקו את המכנסיים שלו גבוה מדי על הבטן. הוא סימן לי לבוא איתו, והלכנו יחד במורד המסדרון עד לחדר שבו היה מקום רק לשולחן צר, מחשב נייד ענתיקה, וכיסא עם ריפוד מתפורר.

"מבחינתי אתה מתחיל היום", אמר האיש, שהציג את עצמו בשם ויקטור.

"מתחיל מה?"

"לעבוד".

"מה העבודה?"

"מה זה חשוב? כל עבודה מכבדת את בעליה".

"אבל איך אני אדע מה לעשות?"

"תלמד תוך כדי, כמו כולם".

"מה החברה הזאת עושה?"

"מספקת לך פרנסה מכובדת. זה לא מספיק? עכשיו בוא תשב ותפתח את האקסל, אני אראה לך איפה הקבצים החשובים".

"שנייה, רגע… אני באתי בקשר למודעה".

"ברור. אחרת איך היית מגיע הנה".

"ומה עם הפרס?"

"מה שכתוב. מיליון שקל. הגעת לבד, אז זה שלך".

"וואו, אני לא יודע מה להגיד…"

"אל תגיד. שב ותפתח את האקסל".

"מתי אני יכול לקבל את הכסף?"

"כל עשרים וחמישי בחודש".

"מה?"

"מה מה? המשכורת משולמת כל עשרים וחמישי בחודש".

"איזו משכורת? אני מדבר על המיליון שקל של הפרס".

"נו, זה הפרס. המשכורת. אתה מקבל כל חודש חמשת אלפים ברוטו. תוך פחות משבע עשרה שנה זה מצטבר למיליון שקל".

"חשבתי שזה במכה אחת".

"לא. זה בהרבה מכות קטנות".

"הבנתי מהמודעה שאני רק צריך להגיע ולקבל את הכסף".

"זה מה שכל החדשים חושבים. אבל כסף לא גדל על העצים. אתה צריך לגדל אותו. אתה תלמד".

לרגע חשבתי ללכת משם, אבל לא היה לי נעים. התיישבתי ופתחתי את האקסל, וויקטור התחיל בהסברים משעממים. לפי הצבע של השמיים בחוץ הבנתי שהשמש הרגע שקעה. נזכרתי איך רק שעה קודם עוד התבטלתי על החוף וראיתי אותה יורדת אל האופק.

הפסקתי לרגע את שטף הדיבור של ויקטור ושאלתי: "למה כתבתם במודעה חי או מת?"

"כי לנו לא משנה אם אתה זה או זה. העיקר שתבוא ותעשה את העבודה שלך".

"אבל מי שמת לא יכול לעבוד".

ויקטור צחק. "אם אתה אומר את זה, סימן שאתה לא מכיר את שוק התעסוקה".

"אני באמת לא מכיר. אני מובטל".

"מובטל לשעבר".

"אז אני חי או מת?"

"כמו שאמרתי, מה זה משנה? אתה פה, ובעוד שבע עשרה שנה תהיה מיליונר. בהנחה שלא יהיו לך שום הוצאות כמובן".

הוא חזר להסביר על עמודות הנתונים, ואני, שהרגשתי כל רגע שהנה אני קם והולך, נשארתי משום מה לשבת ולהקשיב לו, ובהמשך גם לבצע פעולות לפי ההוראות שלו. התירוץ שנתתי לעצמי הוא שהמודעות עדיין תלויות בכל העיר, ואף אחד לא יודע שזה לא אקטואלי וכבר אין צורך לצוד אותי. מסוכן לצאת עכשיו לרחוב; כדאי להישאר כאן עד שהמצב יירגע. אולי רק עד מחר, ואולי לכמה ימים. ואולי, ליתר ביטחון, לשבע עשרה שנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s