בשכבה שלי יש סתומה אחת עם פרסומת לשואבי אבק צ׳כיים זולים מקועקעת בענק על כל הבטן והחזה. היא דווקא מהבנות היותר יפות, אבל כולם צוחקים עליה, כי זה ידע בסיסי שלא עושים קעקוע למוצרים קיקיוניים שאין להם נוכחות יציבה בשוק.
אפילו אומרים לנו את זה במפורש בתחילת התיכון, כשמגיע הזמן שבו כל תלמיד אמור לבחור נותן חסות: הקעקוע נשאר איתכם כל החיים, אז אל תסתנוורו מהחוזה שמציעים לכם עכשיו – תחשבו קדימה ותבחרו מותג שלא ייעלם בקלות.
אני למשל קעקעתי פרסומת לאקמול, וחברה שלי מפרסמת על עצמה את אופנועי ימאהה. אלה דברים שאנשים ימשיכו לזהות ולקנות גם כשנהיה בני שמונים, ומעבר לזה שלא נצא מגוחכים בעיני צעירים בעתיד, זה גם אומר שדמי השכירות על שטח הפרסום ימשיכו להגיע אלינו לחשבון הבנק עד שנמות.
לעומת זאת, השואב אבק האנונימי הזה כבר מזמן נעלם מהחנויות, והפרסומת הזאת למוצר שלא קיים יותר רק מודיעה לכל העולם שהנה, יש כאן ילדה תמימה ולא מתוחכמת במיוחד, אחת שהעדיפה להתעשר לאיזה שנה או שנתיים ולהישאר תקועה בילדות, במקום לשלוט בדחפים שלה ולעשות את הצעד הראשון אל עולם המבוגרים כמו כולנו.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 