א: תן לי תשומת לב.
ב: בשביל מה?
א: תשומת לב נותנת לי משמעות.
ב: דווקא ממני?
א: מכל אחד.
ב: אז לא משנה מי זה? כל אחד יכול לתת ככה משמעות למישהו אחר?
א: כן.
ב: אז גם אתה יכול לתת לי תשומת לב, ולא רק אני לך.
א: נכון.
ב: אז למה שלא תשים לב לעצמך? ככה תהיה לך משמעות בלעדיי.
א: לא, זה לא עובד ככה. כדי שתהיה לך משמעות אתה חייב לקחת אותה ממישהו אחר.
ב: ואם אני אתן תשומת לב לעצמי, תהיה בה משמעות?
א: הרגע אמרתי לך שלא. רק אם אני אתן לך, או שמישהו אחר ייתן. כל אחד חוץ ממך.
ב: אז איך תשומת הלב שלי נותנת לך משמעות, אם אין לי בכלל משמעות לתת אלא רק לקחת מאחרים? הרי זה בדיוק המצב שבו גם אתה נמצא. מה אנחנו נותנים כאן אחד לשני חוץ מחבילה ריקה?
א: זה סוג של קסם. בהתחלה אני מעמיד פנים שאני תלוי בתשומת הלב שלך, ואם אתה מאמין לי, אתה פתאום מרגיש שיש לך כוח לעשות ממני אדם חשוב כשאתה מסתכל עליי, או לעשות ממני כלום כשאתה מתעלם ממני. וההרגשה שלך — שהיא אמיתית לגמרי — מוכיחה לי שבעצם לא העמדתי פנים, אלא באמת הייתי תלוי בך וחלש לעומתך, רק כי קיבלת על עצמך את כללי המשחק. זה אומר שכל אחד יכול, וגם לי יש כוח כזה על אחרים, אפילו שהחולשה בעצם קיימת רק בראש שלהם. האשליה כל כך חזקה שזה כבר לא משנה אם היא נכונה או לא.
ב: הבנתי. אז לא תודה. אני לא רוצה להשתתף במשחק הטיפשי הזה. שמישהו אחר ייתן לך תשומת לב.
א: מאוחר מדי, כבר לקחתי את שלך.
ב: אז עכשיו אתה חייב לי בתמורה את שלך!
א: או, זה בדיוק מה שרציתי לשמוע.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 