מחסור שווה סבל, אבל סיפוק המחסור לא שווה להפסקת הסבל. אלה שאין להם סובלים מהיעדרו של הדבר שהם רוצים, ואלה שיש להם סובלים מההבנה שהדבר שהם רצו חשוב הרבה פחות מכפי שהם דמיינו בזמן שלא היה להם אותו. המקום היחיד שבו אלה שיש להם מגשימים באמת את המשוואה האידיאלית בין בעלות ושמחה הוא בדמיונם ובקנאתם של אלה שאין להם. והמשמעות היא שכדי להצליח לשמוח על בסיס הדברים שיש לך, עליך להתנחל בתודעתו של מישהו שסובל ממחסור יחסית אליך – ולחיות יותר שם מאשר בחיים האמיתיים שלך. זה הפרויקט הפרדוקסלי והכושל בהכרח של מעמד דורשי תשומת-הלב, שבעבר כלל רק מפורסמים עשירים אבל אז עבר דמוקרטיזציה והיום מקבל עקרונית לשורותיו כל אחד שיש לו גישה לרשת חברתית.
Not having equals suffering, but having does not equal the cessation of suffering. The have-nots suffer from the absence of what they want, while the haves suffer from the realization that what they had wanted makes far less of a difference than they had imagined while they did not yet have it. The only place where the haves truly live up to the ideal equation between possession and happiness is in the imagination and envy of the have-nots. It follows that in order to succeed in feeling happy based on the things you have, you must occupy the mind of someone else who has comparatively less than you do – and spend more of your time there than in your real life. This is the paradoxical and necessarily futile project of the attention-seeking class, which used to be confined to wealthy celebrities but has since been democratized so that it now potentially includes anyone with access to social media.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 