תמיד כשאני קורא על דברים שקרו מאוד מזמן, נגיד בשנות ה-1000 לספירה, מיד קופצת לי לראש מחשבה מוזרה: מין קנאה באנשים שחיו אז, שנובעת מכך שהם כביכול היו מוגנים על-ידי שכבות רבות יותר של זמן. כאילו שמי שהתקיים אז יכול היה להרשות לעצמו להיות יותר רגוע, כי לפניו היתה שכבה עבה של עתיד ידוע וממופה, בעוד שאנחנו בהווה צמודים כל הזמן אל גורל בלתי-ידוע.
כמובן שגם החוויה האישית של אותו אדם היתה כזו, כמו שלנו, אבל מנקודת מבטי מצבו נראה שונה. אני אומר לעצמי משהו כמו: "איזה כיף היה להם, בלי הפרעות למשך מאתיים השנה שנותרו להם עד שג`ינגיס חאן יכבוש אותם". ואני מנסה לנחם את עצמי שיום אחד מישהו יסתכל ככה גם עלינו, ואולי גם אנחנו מכורבלים עמוק בשמיכת השנים, רחוקים מכל מפגע עתידי רציני.
Whenever I read about things that happened in the distant past, for example around the year 1000, a strange thought immediately comes to my mind: a sort of envy for those who lived then, based on the feeling that they were supposedly protected by more layers of time. As if someone who existed in those days could afford to be more at ease, because ahead of him there was the thick layer of a known, charted future, whereas we in the present are constantly on the cusp of an unknown fate.
Of course, that person's own experience was the same as ours, but from my viewpoint his situation looks different. I tell myself something like: "How lucky they were, without much trouble in store for the two hundred years they had left until Genghis Khan conquered them." And I try to comfort myself that some day, someone will look at us in the same way, and perhaps we, too, are covered deep under the blanket of the years, at a safe distance from any serious future harm.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 