שועל זקן אחד רדף במשך ימים אחרי תרנגולת צעירה בשדה, אבל התרנגולת תמיד היתה מהירה יותר. כל יום השועל התעייף, נשאר רעב, ונאלץ ללעוס עשבים כדי למלא את בטנו המקרקרת עד שיוכל להירדם בלילה. ואז, בוקר אחד, הוא קם עם רעיון חדש. הוא הלך לעץ שבו חי עורב, והתלונן בפניו על כך שהתרנגולת מבוהלת ממנו באופן חסר היגיון. לא לעצמו הוא דואג, אמר השועל, אלא לתרנגולת ולעתידה בעולם; הרי ידוע שפוביה משועלים היא לעתים קרובות סימן מקדים לבעיות תפקוד אישיות וחברתיות קשות בהרבה. העורב הרכלן מיהר לעלות לראש העץ וקרקר משם בקולי קולות על מצבה הנפשי המעורער של התרנגולת, עד שלא היתה חיה בשדה שלא שמעה את החדשות. השועל חיכה עוד יום, ובבוקר שלמחרת, כמו שציפה, התרנגולת לא ברחה אלא קיבלה את פניו בחיוך עצבני בזמן שהתקרב אליה בצעדים נינוחים.
An old fox chased a young hen around the field for several days, but the hen was always much faster. Every time the fox got tired, stayed hungry, and had to chew on weeds to fill his empty stomach enough to be able to fall asleep at night. Then, one morning, he woke up with a new idea. He walked up to a tree where a crow lived, and complained to the crow about how the hen was irrationally afraid of him. It was not about himself that he was concerned, he said, but about the hen and her future in the world; after all, it's a well-known fact that fox phobia is often just an early sign of far more serious personal and social dysfunctions. The gossip-loving crow promptly flew up, stood on the treetop and thunderously cawed from there about the hen's unstable mental condition, until there wasn't an animal left in the field that hadn't heard the news. The fox waited another day, and the following morning, just as he expected, the hen didn't run away but welcomed him with a nervous smile as he approached her at a leisurely pace.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 