גל צונמי גורם הרס בשני שלבים: קודם בפריצה לעומק היבשה, ואחר כך בנסיגה חזרה לעומק הים. שלב הפריצה מחריב מבנים ומטביע אנשים, אבל שלב הנסיגה הוא זה שמשנה סופית את אופיו של האזור הפגוע מסביבת חיים לשממת מוות, כשהוא מרחיב עוד את ההרס, נושא איתו את ההריסות והגופות, ומַגלה אותם מהמקום שאליו הם שייכים אל עולם אחר, רחב ועוין, שבו הם אובדים לתמיד.
זה גם האופן שבו השפיעה הנצרות על הנפש המערבית. בהתחלה גאו המים החדשים מהמזרח, שטפו את הדתות והמסורות המקומיות, ובלעו אותן עד שנוצרה תערובת שלא ניתנת להפרדה למרכיביה הראשוניים. ואז, אחרי מאות ארוכות של שנים, התחילה ההתרוקנות חזרה החוצה, והזרם המתגבר סחף איתו לא רק את האמונה בנצרות אלא גם את האמונה בכל דבר אחר שעוד שרד את הפלישה המקורית. כשהמים התייבשו נשארה קרקע נקייה מאנושיות, רוויה במלח וזיהום, שבה לא שרדו כמעט חיים ישנים ולחיים חדשים קשה מאוד לצמוח.
A tsunami wave destroys in two stages: first when it penetrates far inland, and then when it recedes back far into the sea. The penetration stage destroys buildings and drowns people, but the recession stage is the one that finally transforms the affected area from a living environment into a wasteland of death, as it magnifies the destruction, carries debris and bodies away from the place to which they belong, and exiles them to another world, wide and hostile, where they are lost forever.
This is also how Christianity affected the Western psyche. First the new water from the East surged and overwhelmed the local religions and traditions, resulting in a mixture from which the initial elements could no longer be isolated. Then, after many hundreds of years, a movement of emptying back outward began, and the intensifying flow carried away not only faith in Christianity but also faith in anything else that might have survived the original assault. When the water was gone there emerged a soil clear of humanity, saturated with salt and pollutants, where little of the old life remains and new life finds it exceedingly difficult to grow.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 