לא הופתענו במיוחד כשנתקלנו במעבה הג'ונגל בחייל היפני הזקן, הלבוש עדיין במדי הצבא הקיסרי של פעם. הרי תיארנו לעצמנו שמסתובבים עוד כמה שרידים מהלכים כאלה באיי הפיליפינים. במלוא הרגישות המתבקשת הודענו לו שהמלחמה למעשה נגמרה לפני עשורים רבים ולכן הגיע הזמן שיפשוט את המדים ויחזור לחיים הרגילים. אלא שבמקום התדהמה שציפינו לראות, הופיע על פניו רק חיוך מריר. בוודאי שהמלחמה ההיא נגמרה, הוא אמר, אבל היא היתה בסך הכל מקרה פרטי של מלחמה אחרת, עצומה, שמעולם לא התחילה או נגמרה, והיא מתנהלת כמו תמיד בכל מקום. לכן לא חזרתי הביתה: שדה הקרב הוא אחד ואי אפשר לצאת מתחומיו. ואתם, שמרחמים עליי כאילו נפלתי אל מחוץ לזמן, צריכים הייתם לעזוב הכל ולהצטרף אליי בראש מורם, כי אתם ממילא בצד שלי במלחמה הזאת, ורק מסרבים משום מה להילחם.
We weren't particularly surprised when, deep in the jungle, we came across an elderly Japanese soldier, still dressed in the old-time Imperial Army uniforms. After all, we had assumed that a few of those living relics were still roaming the islands of the Philippines. With all due sensitivity we informed him that the war had actually ended many decades earlier and it was time for him to discard his uniforms and go back to ordinary life. But instead of the astonishment we expected to see, his face only showed a bitter smile. Of course that war is over, he said, but it was merely a particular case of a different, enormous war, which never started or ended and is taking place everywhere. That's why I didn't go back home: the battlefield is one, and it's impossible to leave it. And you, who pity me as if I've fallen outside of time, should have left everything and joined me with your heads held up high, because either way, you are on my side in this war, except that for some reason you refuse to fight.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 