שני סוגים של מפלצתיות

ההליכה בערב ברחובות תל אביב הפקוקים והחצי-הרוסים מעלה, משום מה, תחושה דומה לזו של ההליכה בערב ברחובות טוקיו הזורמים והמאורגנים. בשתי הערים הרגשתי שאני הולך במקום לא-אנושי — מקום שאולי היה פעם במידות אדם, אבל כבר מזמן שכח אותן והפך לסוג של מפלצת קניבלית שחצתה את הקווים. מישהי שהיתה אחת מאיתנו והיום ניזונה מאיתנו.

מה ששונה הוא רק סוג המפלצתיות, מקור התחושה הלא אנושית. הניגוד הוא אותו ניגוד בין ישראל ויפן בכלל — בין חיית בר לחיה מבויתת.

תל אביב העכשווית לא-אנושית כי היא פראית; עיר שנמצאת בתגובת שרשרת לא מבוקרת של גדילה והתרחבות כמו ג'ונגל בגשם (וגשמי אחר הצהריים שהפכו למסורת בשנים האחרונות נותנים לה בדיוק את האווירה הטיפוסית של עיר טרופית שיצאה מכלל שליטה, צומחת וקורסת בו-זמנית, משהו בסגנון מנילה או ג'קרטה). תושבי העיר האמיתיים נכון להיום הם הפקקים, המדרכות המלאות במכשולים, אפילו שבילי האופניים שאמורים להפוך את הסביבה לנעימה יותר אבל איכשהו מצליחים רק להוסיף לה טעם לוואי חזק של בריונות.

טוקיו העכשווית לא-אנושית כי היא בשליטה טוטלית; עיר שהכל בה פועל עד הפרט האחרון, שהגיעה אל העתיד כבר לפני עשורים ומאז יש בה רק הווה מתמשך שעליו אין לתושבים הרבה אפשרות להשפיע. וספק אם הם בכלל רוצים, הרי כשהכל פועל כמו שצריך, אין סיבה לשינוי. שום דבר חדש לא קורה. אפשר רק להמשיך באותה דרך, ולכל היותר לשפר מעט תוך כדי תנועה במסלול המוכתב מראש. תושבי העיר האמיתיים הם תחנות הרכבת הגועשות מזרם הנוסעים, ואינסוף בנייני הדירות האפורים והצפופים שבהם אנשים נדחקים לדירות דמויות מגירה, ויכולים לראות מהחלון (לרוב בקיר אחד בלבד) רק עוד כמה בניינים דומים ממול.

והשורה התחתונה היא שחוסר התפקוד העירוני מוביל, לפחות אותי, בדיוק לאותו מקום שאליו מוביל תפקוד היתר. העיר כאילו אומרת: הסיפור הזה שאתה רואה כאן הוא שלי, לא שלך ולא של אף הולך על שתיים. אני לא שייכת לכם, אני רק סובלת את נוכחותכם כאן מסיבות כאלה ואחרות, שיישארו כנראה ביני לבין עצמי.