הרומן המסורתי הוא צורת אמנות כושלת בהכרח, בהגדרה, מפני שהוא מנסה לתאר את דמות האדם במלואה, בפירוט רב ככל האפשר, בלי לתת את הדעת על כך שהאדם הוא שלם שקטן מסכום חלקיו. מה שמרשים באנשים הוא רק רסיסים מהמכלול, וככל שהרסיס מנותק יותר ממידע נוסף שעשוי לתת תמונה מלאה יותר של האדם השלם, כך הוא מרשים יותר וראוי יותר לכבוד. זה מה שהבינו מחברי המיתוסים העתיקים, שהאירו רק את הפרטים הראויים להארה והשאירו את השאר בחושך: שום גיבור לא נשאר גיבור אם מכירים אותו מספיק לעומק. אבל כישלונו המובנה של הרומן המסורתי הוא גם הדבר שעשוי — במקרים נדירים — להפוך אותו לבעל משמעות לחיי האינדיבידואל במציאות, כי הכישלון הזה הוא תמונת מראה של הטרגדיה האנושית, שבה האדם נאלץ להתקיים כאדם שלם ולכן בהכרח להיכשל, ואין לו את הפריבילגיה לחיות רק את הפרטים ההירואיים, המנצחים תמיד, של אישיותו ומעשיו.
The traditional novel is necessarily, by definition, a failed art form, since it aims to describe the human character in its entirety, in as detailed a manner as possible, without recognizing that the human being is a whole that is smaller than the sum of its parts. What is impressive about people is only fragments of the whole, and the more isolated the fragment from further information that may reveal a fuller picture of the whole person, the more it is impressive and worthy of respect. This is what the composers of ancient myths recognized when they shed light only on those details that deserved illumination and left the rest in the dark: no hero can remain a hero once you know him well enough. However, the built-in failure of the traditional novel is also the thing that may — in rare cases — make it something meaningful to the real-world life of the individual, because this failure is a mirror image of the human tragedy, in which humans are forced to exist as whole persons and therefore necessarily to fail, and do not have the privilege of living only the heroic, forever victorious, details of their character and biography.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 