עבודת אלילים מבוססת על סגידה לחלק אסתטי והכחשת השלם המכוער: הפסל הנוצץ שעל המזבח במקום אישיותו הגסה של האליל; התמונה המלוטשת והמרוטשת ברשת החברתית במקום הביוגרפיה רבת המהמורות של המצולם. אבל לא די בכך שהחלק יהיה יפה למראה. הוא צריך להיות גם סתמי לגמרי, נטול כל מורכבות, עד כדי כך שיהיה קשה להאמין שהוא אמיתי — ודווקא חוסר האמונה הזה מאפשר את הקפיצה הטיפשית לאמונה, כי נוכחותו של דבר חד-ממדי באמצע מציאות תלת-ממדית לא מתקבלת על הדעת, ויוצרת תחושה של נס, משהו מעל לטבע, שמחייב הערצה חד-ממדית בהתאם.
Idolatry is based on the worship of an aesthetic part with a denial of the ugly whole: the shiny statue on the altar rather than the coarse personality of the deity; the polished, retouched photo on social media rather than the potholed biography of the photographed person. But it is not enough that the part be pleasing to look at. It must also be totally plain, lacking any complexity, to such a degree that it is difficult to believe it is real — and it is precisely this disbelief that makes the silly leap to faith possible, because the presence of a one-dimensional thing within a three-dimensional reality is inconceivable to the mind, and creates a sense of miracle, something beyond nature, which demands an equally one-dimensional reverence.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 