הפרעת הקשב שמאפיינת את החיים העכשוויים נובעת גם, ואולי בעיקר, מהפרעת מוקשב: הרשת, שדרכה מתבצעת רוב התקשורת, מפרקת את האדם שאיתו אנחנו מתקשרים לרסיסים שלא מצטברים, ברושם שהם יוצרים, לאישיות שלמה. החשיפה אל האחר היא מקוטעת, בזרם מהיר של חלקיקים חסרי משקל ונטולי הקשר עקבי — כאן תמונה, שם תגובה, פה סרטון, שם השתפכות — שמכל אחד מהם בפני עצמו קל להתעלם. כמו שאם מפרקים קרחון ענק לפירורים קטנים מספיק, שמים אותם בזה אחר זה על המאזניים הביתיים, ומחברים את הסכומים המופיעים על הצג, מתקבלת לכאורה הוכחה מדעית לכך שהקרחון שוקל אפס גרם, ולא מאות אלפי טונות.
The attention disorder that characterizes contemporary life is also, and perhaps primarily, the result of a corresponding disruption in the object of attention: the online environment, which is where most communication now takes place, disassembles the person we communicate with into a myriad particles that never add up, in the impression they leave, to a complete personality. Online exposure to others is fragmentary, in a rapid torrent of weightless particles lacking consistent context — a photo here, a comment there, a video here, an outpouring there — that are by themselves easy to ignore. Just like if you shaved an iceberg into small enough pieces, put them one by one on the scale at home, and added up the results on the display, you would apparently have scientific proof that the iceberg weighs zero grams, rather than hundreds of thousands of tons.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 