למה הנושא הכי טעון ומושך באמנות, שגם היוצרים וגם הקהל חוזרים אליו שוב ושוב כבר אלפי שנים בלי לשבוע ממנו, הוא באותו זמן גם הכי משעמם ובנאלי? כי הנושא הזה — היחסים בין המינים — למעשה לא נמצא בבעלותו של האינדיבידואל, אלא הוא כוח טבע שרק מושאל לכל אדם תחת אשליה כאילו מדובר בעניין האישי ביותר בחייו. כאן האינדיבידואל הוא לא הגיבור ולא המחזאי, אלא השחקן, שעליו למלא תפקיד פרהיסטורי שנוצר לא במיוחד בשבילו אלא בשביל כל אחד שמוכן לעלות לבמה. אמנם כל שחקן מבצע את התפקיד בדרכו, אבל אין לו סמכות לשנות את שורות הדיאלוג או את תוכן הסצנות. במקרה הזה ובכל מקרה אחר, ההתעקשות לדמיין שהכללי הוא בעצם פרטי היא חילול עולמו של הפרט, הכחשה של האפשרות שלאינדיבידואל יכול להיות תוכן ייחודי שאינו רק וריאציה על חוויות גנריות; ובין אם ההכחשה הזאת מבוססת על עובדות או לא, התוצאה האמנותית שלה תהיה תפלה כמו האדם חסר העצמיות שאליו היא שואפת.
Why is the most charged and attractive subject in art, which both creators and audiences have been revisiting for thousands of years without reaching satiety, at the same time the most boring and banal? Because this subject — intersexual relations — is actually not owned by the individual, but is a force of nature lent out to each person under the illusion that it is the most personal matter in his life. Here the individual is neither the hero nor the playwright, but the actor, who must perform a prehistoric role that was created not specifically for him but for anyone willing to go on stage. While every actor performs the role in his own way, none has the authority to change the dialogue lines or the content of the scenes. In this or any other case, the insistence on imagining that the general is actually personal is a desecration of the world of the individual, a denial of the possibility that the individual can have a unique content that is not merely a variation on generic experiences; and whether this denial is based on facts or not, its artistic result will be as bland as the characterless human being whom it envisions.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 