גם מי שלכאורה מתנגד לתרבות הצריכה מקבל, למעשה, את העיקרון הבסיסי שלה, שלפיו אדם הוא לא יותר מסך כל המותגים שהוא נאמן להם. אולי במקום לשמוע מוזיקה של זמר מיינסטרימי הוא ישמע מוזיקה שרק יודעי דבר מכירים, אולי במקום לרהט את הבית כמו בורגני טיפוסי הוא ירהט אותו כמו איכר סובייטי, אבל על עצם הצורך במוזיקה מסוימת, בריהוט מסוים, בבחירות מסוימות בעלות נראוּת שעולה בקנה אחד עם הזהות שהוא מבקש לשדר לאחרים, הוא לא מערער כלל; ובזה הוא זהה לצרכן הבלתי-מודע שממנו הוא מבקש להיבדל.
Even those who appear to oppose consumerism still accept, in practice, its basic principle — that a person is nothing more than the sum of all the brands to which he is loyal. Instead of listening to music by a mainstream singer he may listen to music that only a small circle knows, instead of decorating his house like a typical bourgeois he may decorate it like a Soviet farmer, but the very need for certain music, for certain decoration, for certain choices with a visibility that matches the identity he wants to present to others, is something he does not dispute; and in this he is identical to the unaware consumer from whom he attempts to differentiate himself.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 