הגיהנום הוא סרט באורך מלא, וגן עדן הוא פריים בודד. כל עצירה מלאכותית של החיים ממוטטת את התמונה הנעה, המציאותית, ומחליפה אותה בתמונה סטטית, אידיאלית, אבל בסופו של דבר שברירית, שיכולה לשרוד רק עוד לא לוחצים על כפתור הפליי. לכן נדמה תמיד שהאחרים — שאותם אנחנו מכירים בדרך כלל בייצוגים כאלה, דוממים ומנותקים מהקשר — מאושרים יותר מהאני, שחי בהכרח בהתרחשות השלמה, המתפתחת ללא הפסקה בזמן ובמרחב ומחייבת צפייה מרוכזת, להבדיל מסתם מבט של רגע.
Hell is a feature film, and heaven is a single frame. Any artificial pausing of life topples the realistic moving picture and replaces it with a static, ideal, but ultimately fragile picture that can only survive as long as nobody presses the play button. This is why it always appears that others — whom we usually know through such silent, decontextualized representations — are happier than the self, which necessarily lives in the complete happening, which relentlessly develops in time and space and demands a focused viewing, as opposed to a mere momentary glance.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 