לא צריך להיות קנאי כדי להרגיש מוטרד מביטויים חיצוניים של עושר. תצוגות של מעמד כלכלי גבוה, בין אם הן מכוונות או לא, מעוררות אי-נוחות כי הן מעוררות מודעות לחוסר הצדק הכללי המאפיין את החיים האנושיים. והעובדה שהעשיר המסוים שבו נתקלנו לא אשם, ולא יכול להיות אשם, בקיומו של חוסר הצדק הזה רק מעצימה את האי-נוחות — כי היא מזכירה שמצבו הכלכלי של אדם תלוי במידה רבה בנסיבות שמעבר לשליטתו, ושמאחורי כל עשיר יש עשרות, מאות, או אלפי עניים שהוא בקלות היה יכול להיות, ותמיד עלול להיות, אחד מהם. מה שנראה על פני השטח כמו קנאה באותו אדם דומה יותר, במבט שני, להרגשה כשלוקחים מהמקרר בסופרמרקט מגש עמוס בלבבות עוף וקולטים פתאום כמה עופות צריכים היו להישחט כדי למלא דבר כל כך קטן.
It is not necessary to be envious in order to be disturbed by visible expressions of wealth. Displays of superior economic status, whether deliberate or not, cause discomfort because they trigger awareness of the general injustice that characterizes human life. And the fact that the particular wealthy person we happened to run into is not, and cannot be, guilty of the existence of this injustice only amplifies the discomfort — since it is a reminder that a person's economic situation largely depends on circumstances beyond his control, and that behind every wealthy person there are dozens, hundreds, or thousands of poor people that he could easily have been, and always in danger of becoming, one of. What superficially appears to be envy of that person is more similar, on closer look, to the feeling when you take a tray full of chicken hearts from the fridge in the supermarket and it suddenly dawns on you just how many chickens had to be slaughtered to fill something so small.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 