תמונת ניצחון

מבחינה רשמית, הדבר שעומד להרוג אותי לא קיים. הרי ניצחנו במלחמה, כמו שמזכירים שלטי התעמולה הצעקניים ברחובות הערים. האויב הושמד, ומי שעדיין מפחד ממנו ומדמיין אותו בכל פינה הוא מכחיש מציאות, בוגד מוג-לב שצריך להסגיר לידי הרשויות. זה הקו וממנו אסור לסטות בין אם במעשה או בדיבור, בפומבי או בפרטיות, כך שאין לי מושג מה אנשים אחרים חושבים באמת בינם לבין עצמם. ספק אם יש מישהו שמאמין להצגה הזאת, אבל לכולם ידוע וברור שהיא חייבת להימשך, ושכל שחקן שימעל בתפקידו ויפריע למהלכה התקין יוּרד בכוח מהבמה.

בימי פרוץ המגפה, כשנשאתי עיניים לעתיד שבו נוכל סוף סוף לשכוח מהצרה הזאת, לא תיארתי לעצמי שהשיכחה תיראה ככה. אני ושאר האנושות תלינו את תקוותינו התמימות בפתרון רפואי שיאפשר לנו לחזור לשגרה. אם היו אומרים לנו שהפתרון שאליו נגיע בסופו של דבר יהיה מסוג אחר לגמרי – פוליטי, סוציולוגי, רטורי, או בקיצור, פיקטיבי – אולי היינו מאבדים מיד את הכוח להיאבק, מפקירים את עצמנו לזרם הנסיבות, ומאפשרים לנגיף להשמיד אותנו כבר אז. לפחות מהבחינה הזאת, טוב שלא ידענו מה מחכה לנו.

אני עומד עכשיו בתור יחד עם חבר, בכניסה לאולם הופעות שמכיל אלפיים מקומות ישיבה. לא רציתי לבוא הנה היום: בקושי ישנתי בלילה מרוב צמרמורות ושיעול. אבל לא היתה אופציה להימנע מהגעה. בימינו אין דבר כזה לבטל השתתפות בגלל מחלה. אם אתה מרגיש לא טוב, לא משנה מאיזו סיבה, אתה לוקח את "הכדור" – לבן, חסר-שם, ומחולק בחינם על-ידי הממשלה – ומחכה. אחרי המתנה קצרה כל הסימפטומים נחלשים עד כדי היעלמות למשך משהו כמו יממה. אתה תקום ותלך כמו גדול לקולנוע, למסעדה, לאצטדיון, לכל מקום שאליו תכננת ללכת, ואתה תהנה שם בצורה מופגנת ככל האפשר. ואם, במקרה, מה שיש לך הוא המחלה ההיא, אז אתה גם תדביק את הנוכחים. עכשיו תורי לעשות את זה: אלפיים איש מחכים לי בפנים. בקרוב אכנס ואשב ביניהם, ולפי הסטטיסטיקות המחתרתיות על הווריאנט הדומיננטי נכון להיום, כמעט כולם יידבקו ממני ולפחות עשרים אחוז מהנדבקים ימותו. אבל אני לא יכול לסרב פקודה, אני חייב לצעוד פנימה בשלווה ולתפוס את המקום המסומן. אחרי הכל יש לי הורים, אחים, משפחה מורחבת, ואם אשאר בחוץ ההשלכות יגיעו גם אליהם. אין לי ברירה אלא לזוז קדימה. הנחמה היחידה היא שבאולם יהיו בוודאי נשאים אחרים מלבדי. כמו בהוצאה להורג בירייה, שבה משתתפים כמה רובאים כדי שיהיה בלתי אפשרי לדעת מי מהם ירה את הכדור הקטלני, ההרג והסבל שייגרמו כאן לא יהיו רק על המצפון שלי.

איך הגענו לשפל כזה? בצעדים קטנים. המלחמה היתה ארוכה וקשה, עם יותר תבוסות מהצלחות, ובשלב מסוים אנשים התחילו להתעייף ולאבד אמונה בצדקת הדרך. כדי להקל על עצמנו חיפשנו שיטות "לחיות לצד הנגיף". אבל כשהתברר שהנגיף לא מתכוון להיות צד בדו-קיום שאנחנו מתכננים, ולא עומד להניח לנו, נאלצנו לבחור בבירור בין מאבק חסר פשרות להרמת דגל לבן. היו כאלה שלא העלו על דעתם לוותר, ואני ביניהם. אבל היינו במיעוט מבוטל. לא היו לנו מספיק חיילים לשלוח לחזית. כל כוחותיה של האנושות הועברו בבהילות למקום אחר, אל מחוזות הדמיון הנואש של מי שכבר לא מסוגל להישיר מבט אל המציאות. וככה הכרזנו על סוף המגפה והתחלנו לחיות לצד הנגיף על דעת עצמנו, במעמד צד אחד, בכוח האשליה בלבד.

כלפי חוץ העסק מתפקד. הכלכלה צומחת בדילוגים, המוני תיירים באים ויוצאים, ההוצאה לנפש על בילויים גבוהה מאי פעם. מצבו של הקולקטיב מצוין; אבל במישור האישי התמונה שונה לגמרי. אין אזרח שלא מכיר מקרוב לפחות כמה קורבנות למדיניות ההכחשה, שנמשכת כמובן גם ברישומים על סיבות המוות – תמיד שקריים, אבל לפחות יצירתיים. הממשלה אוהבת משום מה לתייג את המקרים האלה בקטגוריה הנפשית דווקא. מבין האנשים בסביבתי המיידית, אחד כביכול מת מצער, שני מחולשת עצבים, שלישי התאבד בגלל אהבה נכזבת, רביעי לקח בטעות מנת יתר של נוגד דיכאון. כבר למדתי להעריך את הציניות של הפתולוגים שמפברקים סיבות כאלה; הם לא רק רומזים לנו ככה על האמת, אלא גם לועגים לנו ולחולשתנו, מאלצים אותנו לזכור את האנשים היקרים לנו בצורה מזויפת ומעוותת בעליל, כהכנה ליום שבו גם אנחנו ניזכר בדיוק באותו אופן.

אני עומד ומדבר עם החבר שבא איתי, ושנינו מתאמצים להיראות בריאים. גם הוא לקח כדור. אין ספק. אני יכול לראות עליו את הסימנים האופייניים – החיוורון בפנים, המבט המתרוצץ, התנפחות החזה בזמן שהשיעול מתחיל להיווצר וקורס לפני התממשותו. זו תרופה יעילה מאוד, אבל אפשר לקחת אותה לכל היותר פעמיים ברצף, ואז… אז מגיע החלק שעליו באמת אסור לדבר, הטאבו הגדול, שנמצא הרחק מחוץ להוראות ההפעלה החברתיות. ובכל זאת אין אחד שלא יודע מה צריך לעשות במקרה כזה. אתה אמור לנעול את עצמך בבית ולהתמסר שם לסימפטומים, שמתחדשים בחמת זעם אחרי דיכויים הזמני. זה המצב היחיד שבו אתה רשאי להתנתק מהעולם ולהשתמט מהתחייבויותיך החברתיות. כולם מבינים שלהיעלמותך הפתאומית יש רק משמעות אחת, והשאלה היחידה היא אם ההיעלמות זמנית או קבועה. במידה והמחלה תסתפק במועט ורק תמיט עליך ייסורי תופת לפני שתדעך מאליה – תוכל לחזור אל חייך הרגילים ולחכות לסיבוב הבא, שיגיע אחרי שרמת הנוגדנים שוב תרד. ואם היא תחליט ללכת עד הסוף ולקחת אותך איתה, תוכל לפחות להשתחרר מתיאטרון האימים הזה שבו אנחנו כלואים, והמדינה כבר תדאג, בדיסקרטיות הראויה, לפנות את גופתך ולהחליק אותה אל תוך להבות המשרפה שלא כבות לעולם.

הפעם, אני כבר יודע, המחלה לא תוותר לי. בווריאנט הנוכחי סיכויי ההישרדות פוחתים עם כל הדבקה, ואחרי שלוש-ארבע פעמים אפשר כבר לשער בביטחון שהפעם הבאה תהיה האחרונה. כך שההופעה הזאת שאני עומד לצפות בה בעוד חצי שעה היא גם אירוע הפרידה שלי מהעולם הזה, עולם של מנצחים בכאילו, שבו הפשע הכי חמור הוא לקלקל את החגיגה. כמו הכוכב שיופיע לפנינו, גם אני אמלא בנאמנות את חלקי בהעמדת הפנים. גם אני אחייך ואשיר ואצעק, ותוך כדי כך אפזר בחלל האולם את חלקיקי המחלה שכולם מפחדים לדבר עליה יותר משהם מפחדים לחלות בה. מחר בבוקר, או לכל המאוחר בצהריים, יגיע זמן ההתמודדות שלי – וזו תהיה התמודדות בודדה לגמרי, בלי עזרה מאיש, בלי מילים מנחמות, כי את מחיר האשליה המפונקת שאותה החלטנו לאמץ כקבוצה, משלם כל אחד מאיתנו רק ביחידות, בסתר, בלי להטריח בסבלו את האחרים.