מי שמגיע לגיהנום בתחושת השלמה מיואשת עם העינויים שינחיתו עליו השטן ועוזריו, מופתע לראות סדרה בלתי נגמרת של רובעי תענוגות, מלונות יוקרתיים, מסעדות אופנתיות, חופים יפהפיים, כולם עמוסים במבלים מסביב לשעון. ביטויים גלויים לסבל או אכזריות אפשר למצוא שם, לכל היותר, בטלוויזיה — במיוחד בערוץ שמשדר חדשות מגן עדן. רוב המגיעים משתלבים מיד, ובהקלה גדולה, באווירה הכללית ולא טורחים לברר את פשר הפער בין התדמית למציאות. רק מי ששואל במפורש את אחד מאנשי הצוות איך זה שכל כך כיף בגיהנום מקבל את התשובה: המרחב הציבורי חייב להתאפיין בהנאות מופגנות כאלה כדי לגרום למרחב הפרטי, בין אדם לבין עצמו, להיראות מאכזב וחיוור בהשוואה אליו — וזה קצה החוט שבעזרתו אנחנו עושים כאן את עבודתנו העיקרית, בשקט, הרחק מהמקומות הפופולריים, עמוק בתוך בתים ומאחורי דלתות סגורות.
Anyone arriving in hell dejectedly resigned to be tortured by Satan and his henchmen is surprised to see an endless sprawl of pleasure quarters, luxury hotels, fashionable restaurants, beautiful beaches, all crowded with revelers around the clock. Overt expressions of suffering or cruelty can be found there, at most, on television — particularly in the channel that shows news from heaven. New arrivals usually dive, with great relief, into the general atmosphere without bothering to question the gap between hell's image and its reality. Only those who explicitly ask one of the staff how come it's so fun in hell receives the answer: The public space must be characterized by such ostentatious displays of enjoyment in order to make each person's private space look disappointing and pale in comparison — and that is the access route that enables us to do our main work here, far away from the popular places, deep inside houses and behind closed doors.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 