השבוע הבורגני זז במהירות על קולית: הוא נגמר הרבה לפני שנשמעת השאלה המופתעת "איך השבוע עובר כל כך מהר". כשהאזרח הממושמע מתחיל את סוף השבוע שלו, השבוע כבר עומד בנקודה רחוקה מאוד — איפשהו בחודש הבא, או בעונה הבאה; ומשם הוא מסתכל אחורה בלעג על כל אלה שמתקדמים אל העתיד בתקווה מהוססת. כשתגיעו לכאן תמצאו רק אדמה חרוכה, הוא אומר להם במילים שאף אחד לא יכול לשמוע בגלל המרחק. אני שרפתי אותה בעצמי כדי שלא תרדו מדרך הישר. על אדמה כזאת קל לצעוד יותר מאשר על כל האחרות, ואני יודע כמה אתם אוהבים את הקלות. לא חשוב לאן תגיעו, אני כבר הייתי שם קודם, ואני אמשיך ללכת לפניכם כעמוד האש שמוביל אתכם אל הארץ המובטחת — זו שאני מבטיח, לא זו שאליה אתם באמת רוצים להגיע.
The bourgeois week travels at a supersonic speed: by the time the surprised question can be heard — "how come the week is passing so quickly" — it has long since ended. When the obedient citizen begins his weekend, the week is already standing at a faraway spot, somewhere next month, or next season; and from there it looks back derisively at all those who are making their way toward the future with hesitant hope. When you arrive here you'll find nothing but scorched earth, it says in words nobody can hear due to the distance. I burned it myself, so that you won't stray from the straight path. This kind of earth is easier to walk on than any other, and I know how fond you are of ease. No matter where you go, I've already been there, and I will continue walking ahead of you as the pillar of fire that leads you to the promised land — the one I promise, not the one you really want to reach.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 