מישהו שבאופן טבעי מרגיש צורך להיפגש עם אנשים אחרים רק מדי פעם, בעוד שהאחרים רוצים כל הזמן להיפגש איתו לעתים קרובות יותר, יכול לחיות בלי להגיע לעולם לנקודה שבה עולה בו הרצון להיפגש; הוא נמצא במצב דומה למישהו שמואבס בכוח במרווחים קצרים כל כך שהקיבה שלו מאבדת לצמיתות את היכולת לחוש רעב.
Someone who naturally feels the need to see other people only once in a while, whereas the others always want to see him more frequently, can spend his whole life without ever reaching the point where the wish to meet arises in him; he is in a similar position to someone who is always force-fed in such short intervals that his stomach permanently loses the ability to sense hunger.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 