סיפורים דיסטופיים בדיוניים, בין אם זה בספרות, בקולנוע, בתיאטרון, או במשחקי מחשב, נכשלים בתפיסת המאפיין העיקרי של הדיסטופיה במציאות — היותה משעממת — שהוא בדיוק הדבר שהופך אותה למייאשת כל כך למי שחי בתוכה. הכשל הזה הוא מובנה ובלתי נמנע, כי יצירות סיפוריות מחויבות לעניין את הקהל. את האמת הדיסטופית אפשר לכן לספר במלואה רק ב"יצירות" מסוגים אחרים לגמרי — כמו דו"חות, טפסים, סטטיסטיקות, מפות — שהן בעצמן חלק מהשעמום הדיסטופי, ולכן לא קורסות במגע איתו.
Fictional dystopian narratives, whether in literature, film, theater, or computer games, fail to capture the primary trait of real-life dystopia — its being boring — which is precisely the thing that makes it so disheartening to those living within it. This failure is built-in and unavoidable, because narrative artworks are obligated to keep their audience interested. The truth of dystopia can therefore be fully told only in "artworks" of a wholly different sort — such as reports, forms, statistics, maps — which are themselves part of the dystopian boredom, and thus do not collapse when coming into contact with it.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 