פעם, בימי הנדודים שלי, תפסתי טרמפ עם מישהו שהיה לו הרבה מה להגיד על כל נושא שבעולם. השיחה הערה נמשכה שעות, ועברנו יחד מאות קילומטרים בכבישים המהירים לפני שנעשיתי מודע, פתאום, לעובדה שהוא לא עצר באף תחנת דלק. זה גרם לי להסתכל לרגע על מד הדלק; המיכל היה ריק. הנהג, אדם עם רגישות גבוהה לפרטים, קלט מיד את המבט ואת הקשר שלו לשתיקה שירדה עליי. אני נוסע ככה כבר כמה שנים רצוף, הוא אמר. אני יודע שהמכונית לא אמורה לנסוע עם מיכל ריק, אבל איכשהו היא בכל זאת נוסעת; ואני מתאר לעצמי שהדבר שמזיז אותה קדימה הוא משהו חזק יותר מכל דלק: הרצון הבוער שלי להגיע כבר לסוף הדרך.
Once, in my days of wandering, I hitched a ride with someone who had a lot to say about every possible topic in the world. The lively conversation went on for hours, and we traveled along the highways hundreds of kilometers before I became aware, all of a sudden, that he had not stopped at any gas station on the way. That made me glance at the fuel gauge; the tank was empty. The driver, a man with high sensitivity to detail, immediately noticed my glance and its connection to the silence that had fallen over me. I have been driving like this for several years in a row, he said. I know the car isn't supposed to be able to move with an empty tank, but somehow it does move; and I guess the thing that keeps pushing it forward is something stronger than any fuel: my burning desire to get to the end of the road.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 