אנרגיה פוטנציאלית | Potential Energy

בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה הגדולה התברר שהאנשים המקיפים אותי מחזיקים, רובם ככולם, באזרחויות כפולות או משולשות. בזה אחר זה הם ניצלו את הזדמנויות המילוט הנדיבות שהעמידו לרשותם המעצמות הזרות, ותוך שבוע-שבועיים לא נשאר לי יותר עם מי לדבר ועם מי להיפגש. מאוחר יותר קיבלתי הודעות מכמה מהם — ממקום מושבם החדש במחנה פליטים כזה או אחר מעבר לים — שהתעניינו בקלילות בשלומי ושאלו לאן ברחתי; כשעניתי שאני עדיין כאן, ומתכוון להישאר, הם הגיבו בתדהמה ולא האמינו שאני מוותר מרצוני על ההגנה שמקנה לי הדרכון הזר. אבל כשהסברתי שאין ולא היה לי דרכון זר, ושתמיד חשבתי שיש בכל האופורטוניזם ההישרדותי הזה משהו קצת בזוי, הם כבר לא הגיבו בכלל. בינתיים המלחמה הלכה והתקרבה, אבל הפאניקה הגוברת במדינה נדחקה אצלי לרקע, רחוק מאחורי גבו של השקט שהשתרר בחיים הפרטיים שלי. פתאום היה לי זמן, אינסוף זמן, ויכולתי לנשום, לחשוב, להרגיש. האויב כבר עמד בשער, כבר עשה הכנות אחרונות להרוג אותי, אבל בינתיים, כל עוד הוא לא התחיל במלאכה, נוכחותו המאיימת אפשרה לי לחיות, לחיות לגמרי, כמו שלא חייתי אף פעם קודם לכן.

During the waiting period before the big war it turned out that practically everyone around me held dual or triple nationalities. One by one they took advantage of the generous evacuation options provided to them by the foreign powers, and in one or two weeks there was no one left for me to talk or meet with. Later I received messages from a few of them — from their new home in some overseas refugee camp — who casually asked how I was doing and where I had escaped to; when I replied that I was still here, and was intending to stay, they reacted with astonishment and could not believe I was willingly giving up on the protection given to me by the foreign passport. But when I explained that I did not have such a passport and had never had one, and that I had always considered such survivalist opportunism rather contemptible, they no longer said anything at all. Meanwhile the war was inching closer, but the growing panic in the country receded, from my point of view, into the background — far behind the tranquility that descended over my private life. I suddenly had time, an endless amount of time, and could breathe, think, feel. The enemy was already at the gates, making final preparations to kill me, but in the meantime, as long as it was not setting that plan in actual motion, its menacing presence allowed me to live, to live to the fullest, like I had never been able to live before.