כשעסוקים במשהו בעולם האמיתי, שוכחים מהעולם הפיקטיבי. יום שלם יכול לעבור בלי שיורגש אפילו פעם אחת הצורך להיכנס לרשת ולראות מה חדש שם. אבל כשהיום נגמר, ומתיישבים להירגע על הספה, פתאום הטלפון מזנק חזרה למרכז הבמה התודעתית, אטרקטיבי ומוצץ דם כמו תמיד. מובן מאליו שהשימוש האגבי באינטרנט מתרחש כתגובה לשעמום, כניסיון למלא את הזמן הריק; אבל בהתלוות הקבועה והנאמנה שלו לכל רגע משעמם, ובכישלונו התמידי להפוך את הרגע למעניין ובעל תוכן, הוא נראה יותר כמו סימפטום וסימן היכר של השעמום: לא שיקוי להחייאת רגעים מתים, אלא הרעל שהרג אותם מלכתחילה.
When you are engaged in something in the real world, you forget about the fictitious world. A whole day can pass without ever feeling the need to go online and see what is new there. But when the day ends, and you sit down and relax on the couch, the phone suddenly leaps back to the center of your mind's stage, as attractive and blood-sucking as ever. It is self-evident that random use of the internet happens as a reaction to boredom, as an attempt to fill empty time; but in its constant and loyal accompaniment of every boring moment, and in its perpetual failure to make the moment interesting and significant, it seems more like a symptom and an emblem of boredom: not a potion for reviving dead moments, but the poison that killed them in the first place.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 