ליד השולחן ישבו שלושה גברים, אישה אחת, וכמה ילדים. אף אחד לא דיבר. כשנכנסתי למסעדה והתקרבתי לשולחן שלידם, כל המבוגרים הסתכלו עליי בעיניים חודרות. מדי פעם הם אכלו משהו, אבל המשיכו לשתוק כל הזמן בפרצופים מיוסרים, בלי לחייך אלה לאלה ובלי להגיד שום דבר, כאילו הם חבורה של אויבים שמישהו קיבץ בכוח וכפה עליהם לשבת יחד לארוחת צהריים. רק הילדים שאיתם התרוצצו מסביב ושיחקו וחייכו, ואחד המבוגרים שיחק איתם לפעמים, אבל שמר על הבעתו הרצינית ולא הפר את השקט.
At the table there were sitting three men, one woman, and a few children. Nobody was talking. When I went into the restaurant and approached the table next to theirs, the adults all looked at me with piercing eyes. Every now and then they ate something, but remained silent the whole time, their faces agonized, without smiling to one another or saying anything, as if they were a group of enemies unwillingly brought together and forced to have lunch. Only the children they had with them were running around playing and smiling, and one of the adults sometimes played with them too, but he maintained his serious expression and never once broke his silence.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 