חלק מהערמומיות של הכלים המאפשרים בזבוז זמן ברשת — בעיקר הטלפון החכם והמחשב, כמו גם סוגים אחרים של מסכים מחוברים — הוא שהם לא נחווים כחפץ בעל נוכחות משלו, אלא רק כאמצעי גישה, כפתח שהחשיבות היחידה שלו היא במה שנשקף דרכו. כדי להחזיר את השליטה בזמן, צריך ללמוד מחדש להבחין בכלי עצמו ובנוכחותו המוחשית, הארצית, וכך להוריד אותו לגובה הקרקע, לסביבה האמיתית שבה אנחנו רגילים לבחור מה לעשות, איך ומתי — כמו הבחירות המשעממות להפעיל כל מכשיר חשמלי אחר, רחוק מגבהי הפנטזיה האשלייתיים וחסרי המשקל שבהם נדמה לנו שאנחנו משייטים כשתשומת הלב שלנו רואה את המסך כחלון במקום כקיר.
Part of the sneakiness of the tools that enable online time waste — mostly smart phones and computers, as well as other types of connected screens — is that they are not felt to be an object that has its own presence, but only as a means of access, an opening whose sole importance is in what can be seen through it. To take back control of time, it is necessary to relearn to see the tool itself and its tangible, physical presence, and thereby to lower it to the ground level, to the real environment where we are accustomed to choosing what to do, how, and when — just like the mundane choices of turning on any other appliance, far from the illusory, weightless heights of fantasy in which we imagine we are cruising when our attention sees the screen as a window instead of as a wall.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 