אחרי תחילתה המפוארת של מלחמת העולם השלישית נערך בגיהנום טקס חגיגי שבו, כמיטב המסורת, השטן העניק לעצמו מדליה על הישגים יוצאי דופן בשדה הקרב. אבל הסיבה שהוא חשב שמגיע לו עיטור מיוחד לא היתה מספר הנפגעים האסטרונומי; על כמויות הוא כבר חילק לעצמו מספיק עיטורים במהלך ההיסטוריה. ההצלחה הפעם היתה בסוג הדברים שעליהם חשבו כל אותם אנשים — אזרחי העולם הנאור, המתורבת, הטכנולוגי — ברגע שבו נדלקו מעליהם השמיים. בניגוד למה שקרה בכל מלחמות העבר, ובמלחמות ההווה בארצות העניות יותר, קורבנות המלחמה הזאת חיו לא בשביל העולם הבא, אלא בשביל העולם הזה; אוזניהם לא היו מאומנות לשמוע את ההתעצמות המובילה לאקורד הסיום הדרמטי של החיים האלה, ובוודאי שלא לפרש אותו כאקורד הפתיחה של חיים אחרים, גבוהים יותר. וכך יכול היה השטן להתענג על אוצר כמעט אינסופי של מחשבות אחרונות קטנות, נמוכות, חסרות כל מודעות לגודל השעה: אחד חשב, ברגע ההתפרצות האפוקליפטית, על מטלה מטרידה בעבודה; שני התייסר בגלל הצורך להתחיל בהכנות לחופשה המשפחתית הבאה שלו; שלישי דאג בגלל שגיאה שנפלה בחשבון המים שקיבל; רביעי היה עסוק בחישוב של זכויות הפנסיה שיגיעו לו בעוד שלושים שנה. מיליונים על מיליונים של מחשבות כאלה נקטעו בשבריר שנייה והתאדו לתמיד, והשטן, שהיה שבטוח שהוא כבר ראה הכל בקריירה הארוכה שלו, התרגש עד עמקי נשמתו לגלות שהוא בעצם הצליח להמית את רוב האנושות הרבה לפני המלחמה עצמה, בלי לירות כדור אחד.
After the magnificent overture of World War Three, a festive ceremony was held in Hell where, according to tradition, Satan awarded himself a medal for exceptional achievements in the battlefield. But the reason he thought he deserved a special decoration was not the astronomical number of casualties; quantities were something for which he had given himself enough awards throughout history. The success this time was concerned with the type of things that all those people — citizens of the enlightened, cultured, technological world — were thinking about at the moment when the sky was set ablaze over them. Unlike what had happened in all past wars, and in wars of the present in poorer lands, the victims of this war lived not for the world to come, but for the world that was already here; their ears were not trained to sense the buildup to the dramatic final chord of this life, much less to interpret that as the opening chord of a different, higher life. And thus, Satan had the privilege of enjoying a nearly infinite treasure of petty, lowly final thoughts that lacked any awareness of the magnitude of the event: one person thought, at the moment of apocalyptic eruption, about a pesky assignment at work; a second person was tormented by the need to begin making preparations for his upcoming family vacation; a third was worried about an error in his latest water bill; a fourth was busy calculating the pension payments he would be entitled to in thirty years' time. Millions upon millions of such thoughts were terminated in a split-second and vaporized forever, and Satan, who had been under the impression that he had truly seen everything during his long career, was touched to the bottom of his heart when he realized that he had in fact managed to deaden most of humanity long before the war itself, without firing a shot.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 