ברגע האמת, כשנגלה לעיניי השער ועליו הכתובת "זנחו כל תקווה, אתם הנכנסים", הוא לא עורר בי יראת כבוד אלא דווקא התרגשות ילדותית – כמו בפעמים שבהן נסעתי לחו"ל וראיתי במציאות אתר מפורסם שקודם לכן הכרתי רק מתמונות.
נעמדתי ליד השער, הוצאתי את הטלפון מהכיס, וביקשתי מהמלווה שלי שיצלם אותי למזכרת. אבל הוא אמר שלפי כללי המקום טלפונים חייבים להישאר בחוץ, מיותמים מבעליהם, וממילא אין טעם להוסיף תמונה חדשה למכשיר שבעוד רגע איפרד ממנו לתמיד.
"…לתמיד?" גמגמתי. "אבל אמרת שבסך הכל רצית להראות לי משהו קטן, ולא נתעכב כאן יותר מדי. הבטחת שהיעד הסופי שלנו הוא גן עדן".
"נכון. זו הכניסה לגן".
"אתה יכול להפסיק עם העמדות הפנים. אין בן תרבות שלא יודע שזה שער הגיהנום".
המלווה נאנח. "כן, התרבות הארורה שלכם… זה מה שהתכוונתי להראות לך, את הטעות של המשורר ההוא, שבגללה אתם תועים בדרך כבר שבע מאות שנה. הרי כל עינויי הנפש באים מהתקווה, ולהשתחרר ממנה – זה השחרור האמיתי היחיד; המקום שבו היא נגמרת הוא, בהגדרה, המקום שבו מתחילה השלווה. הנה, ניכנס ותוכל לראות בעצמך: הגיהנום הוא לא מה שנמצא בצד השני של השער, אלא מה שנמצא כאן, בצד שממנו אנחנו באים".
At the moment of truth, when I saw the gate with the inscription that said "Abandon all hope, you who enter," I was not struck with awe but only with childish excitement—like all those times when I had gone abroad and seen in reality a famous landmark that I had previously known only from photographs.
I stood next to the gate, took out my phone, and asked my guide to take my picture to commemorate the visit. But he said that according to the local rules phones must remain outside, orphaned from their owners, and there was no point adding a new picture to a device from which I would in a moment be separated forever.
"…Forever?" I stuttered. "But you said you just wanted to show me something, and we wouldn't spend much time here. You promised that our final destination was Heaven."
"Correct. This is Heaven's entrance."
"You can stop pretending. There's no cultured person who doesn't know this is the gate of Hell."
The guide sighed. "Yes, your cursed culture… This is what I meant to show you, the mistake made by that poet, which has been causing you to lose your way for seven hundred years. The torments of the soul all come from hope, and to be released from it—that's the only true release; the place where hope ends is, by definition, the place where peace begins. Let's go inside so you can see for yourself: Hell is not on the other side of the gate, but on this one, the side from which we have come."
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 