Beast of the Number

האטרקטיביות החברתית של מספר ילדים גדול מאחד נובעת מהיותה סימן ברור שמאשר מהבחינה החיצונית (וזו הבחינה החשובה היחידה כאן) הצלחה בכל המשתנים התפקודיים שהתרבות העכשווית, הטכנו-נרקיסיסטית, סוגדת להם. מי שיש לו יותר מילד אחד נתפס אוטומטית על ידי אחרים כמצליח בתפקודים הבאים: המיני (אם נולד ילד נוסף, זה אומר שמערכת הרבייה פעילה ותקינה לטווח הארוך); הזוגי (אם ההורים צלחו את אתגר הילד הראשון בלי להיפרד, יש להם מן הסתם מערכת יחסים בריאה ויציבה); הגנטי-בריאותי (הרצון בעוד ילד פירושו שהילד הראשון נראה להוריו מוצלח מבחינה אישיותית וגופנית); ההורי (חוויית הטיפול בילד הראשון הותירה רושם חיובי מספיק על בני הזוג כדי שירצו לחזור עליה); והכלכלי (ילדים הם עסק יקר, ומימון של יותר מאחד דורש משאבים כספיים משמעותיים). אמנם, כל אדם בוגר יודע על סמך ניסיון החיים שלו שאין קשר הכרחי בין מספר הילדים לאף אחד מהנתונים האלה, ושלעתים קרובות הם הפוכים ממה שנראה כלפי חוץ, כולל מקרים שבהם הולדת ילדים נוספים היא ניסיון מלאכותי לשפר נתונים ולא עדות על כך שהשיפור כבר התרחש. אבל זה האופן שבו הם נתפסים כברירת מחדל, ולכן מספר הילדים הוא, בתרבות הטכנו-נרקיסיסטית, אביזר סטטוס כמו מספר המכוניות או הבתים שאדם מחזיק בהם; והעובדה שהמשתנים החשובים ביותר לתרבות הזו הם בדיוק אלה שמייצגים בסופו של דבר תחרות ביולוגית עיוורת היא לא מקרה, אלא עדות חשובה לאנטי-אנושיות שבבסיסה.

The social attractiveness of having more than one child arises from its being a clear sign that confirms in a visible manner (the only manner that matters in this context) a successful record in all the functional variables that are worshipped by the current techno-narcissistic culture. A person who has several children is automatically assumed to be successful in the following functions: sexually (if an additional child was born, it means that the reproductive system is consistently active and healthy); interpersonally (if the parents could face the challenge of the first child without separating, they probably have a stable relationship); genetically (wanting another child means that the parents see the first child as mentally and physically healthy); parentally (the experience of raising the first child has left a sufficiently positive impression on the parents to want to repeat it); and economically (children are expensive to raise, and affording more than one requires substantial financial resources). It is true that any mature person knows, based on his own experience, that no necessary relationship exists between the number of children and any of these parameters, and that often they are actually the opposite of what they seem, including cases where having additional children is an artificial attempt to improve performance rather than proof that the improvement has already taken place. But this is the way the parameters are seen by default, and that is why the number of children is, in the techno-narcissistic culture, a status symbol just like the number of cars or houses a person owns; and the fact that the most important parameters in this culture are precisely the ones that ultimately represent blind biological competition is not a coincidence, but an important testimony to the anti-humanity at its core.