ביקורת על אנשים מצליחים נדחית לעתים קרובות בטענה שהיא מונעת מקנאה. גם אם זה נכון, מה שמתסכל את המבקר יכול להיות דבר עמוק יותר: העובדה שהוא חי בחברה שסוגדת להצלחה בלי קשר לנסיבותיה, וכך כופה עליו לקנא באלה שלדעתו אינם ראויים כלל לקנאה.
Criticism of successful people is often rejected based on the allegation that is it motivated by envy. Even if it is true, what frustrates the critic may be something deeper: the fact that he lives in a society that worships success regardless of its circumstances, and thus forces him to envy those who, in his own opinion, do not deserve to be envied at all.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 
2 replies on “2022-05-06”
גמרתי לקנא באלה שלדעת החברה הקפיטליסטית-התחרותית, שמעודדת אותנו, על אף האינדווידואליות הקיצונית המקודמת על ידה, גם כן, להציץ בצלחת של האחר, בכיסיו, בביתו, בחשבון הבנק שלו או בסדרת "הצלחותיו" המיניות. [לשון זכר היא בגלל הרשלנות והעצלות שלי].
הדוגמה הבולטת ביותר היא תופעת הסלבריטי'ז [ידוענים], שעיקר עיסוקים הוא מכירת הדימוי העצמי-הציבורי שלהם לקידום מוצרים, או אג'נדות פופולריות במיוחד. עליהם קל לכתוב ביקורת. ולאמיתו של דבר, הכותב עליהם ביקורת, בין אם נובעת מקנאה ובין אם מהבט אקדמי נטול עמדה רגשית מנצל את מעמדם לקידום עצמי.
אבל, למשל, לכתוב בקורת על ראש ממשלה? על פרופסור מפורסם? על חבר ילדותך שהפך לדמות בכירה – האין שם קנאת-מה? לא יודע, אני כותב ביקורת רק על שירים וסיפורים, ולעתים מעביר בקורת על דמויות היסטוריות.
אהבתיאהבתי
תודה על התגובה. הזכרת ביקורת על דמויות היסטוריות, ונראה לי שזו עוד דוגמה טובה לאופן שבו היסטוריה, וכל סוג של ריחוק בזמן, מספקים פרספקטיבה שהיא תרופת-נגד מוצלחת לרגשנות יתר.
אהבתיאהבתי