קטגוריות
כללי

חליפה ריקה | Empty Suit

סיבה חשובה אחת לצניחת הרלוונטיות של הספרות היא שהסופר העכשווי הטיפוסי הוא למעשה פוליטיקאי שמעדיף להתבטא בכתיבה במקום בדיבור. זה נכון לפחות בארבעה מובנים: (1) הוא מגויס באופן מוצהר, גם כשהוא בתפקיד וגם בזמנו הפנוי, לשירות אידיאולוגיה פוליטית גסה ונטולת מקוריות אישית; (2) יש לו היכרות מוגבלת ביותר עם החיים שמחוץ לעולמו המקצועי, יחד עם יומרה גדולה להשפיע על החיים האלה; (3) הוא מקדיש הרבה אנרגיה ומחשבה לקידום עצמי, גם כלפי הציבור הרחב וגם באמצעות תמרונים ותככים בתוך עולם הספרות; (4) והחשוב ביותר: כמו כל פוליטיקאי, הוא מנצל מילים לרעה כדי לסמם ולגנוב את דעת הקהל, במקום — כמו שאמור סופר לעשות — להשתמש בהן כדי להשיג בהירות רבה יותר ולחתור אל האמת.

One important reason for the drop in the relevance of literature is that the typical contemporary writer is merely a politician who prefers to express himself in writing instead of talking. This is true in at least four ways: (1) He is openly committed, both in his work and in his spare time, to serving a crude political ideology that lacks any personal originality; (2) He has a very limited familiarity with life outside his professional world, combined with great pretensions to influence that life; (3) He devotes much of his energy and thought to self-promotion, both toward the public at large and by maneuvering and intriguing within the literary world; (4) And most crucially: like any politician, he abuses words in order to stupefy and deceive his audience, instead of what a writer should do — use them to achieve greater clarity and strive for truth.

6 replies on “חליפה ריקה | Empty Suit”

קראתי והתרשמתי מארבע ההוכחות ל"מותה של ספרות-אמת". אני חושב שישנה סיבה נוספת, אולי, הספרות הפסידה לטובת "אמנות" אחרת – חברות הזנק בעברית, יצירת משחקי מחשב מתוחכמים.
לכאורה העדפת "אמנות" זו היתה אמורה לשחרר את הלחץ על כתבנים ש"מתים" לשחרר ספר לעולם, אבל מתברר שבעולם דיגיטלי, קיום אנלוגי [ספר ועוד רומן] חשוב הרבה יותר.
האם אתה מכיר סופר ללא "אידיאולוגיה" כזו או אחרת? איך אתה יודע ש"האחים קראמאזוב" הינה יצירת "אמת"?

אהבתי

אני בטוח שלכל סופר יש אידיאולוגיה כלשהי, ודוסטויבסקי למשל הוא אחד שמבטא אידיאולוגיות בגלוי בספרים שלו. הטענה שלי היא שלאמן, להבדיל מפוליטיקאי, יש גם עוד משהו, והמשהו הזה חשוב יותר מהפונקציות החברתיות שהוא משתייך אליהן. מרכז הכובד אחר. כלומר זו לא הבחנה בין אנשים אמיתיים ולא אמיתיים, אלא בשאלת המחויבות של אנשים, למען מה הם נאבקים. האם הם מכוונים למשהו "מעבר" או משרתים איזושהי ריקנות. זה לדעתי יותר מדויק מאשר שאלת ה"אמת" במרכאות או בלי.

Liked by 1 person

שאלת 'האמת' לענ"ד חשובה מאוד כשעוסקים בספרות 'ריאליסטית' מהמאה ה- 19, ואפילו כיום. זה חלק מהתכונות האסתטיות והאומנותיות שלה, סוגיית האמת. השאלה שאתה מחדד – מתי האומן מקדם אג'נדה חוץ אומנותית [להרוויח כסף, בידור, חלום להפוך לסרט, חינוך, פוליטיקה] ולמה, אני מוסיף.
האם שאלת הפרשנות לא עולה מייד?
במלים אחרות, עמוס עוז הוא סופר "אומנותי" או פוליטיקאי? יהושע קנז ע"ה, אומנותי לגמרי, אבל בעל אג'נדה חברתית מובהקת, מושפע מהריאליזם הצרפתי [תרגם מצרפתית בלי סוף] לא ייצג אידיאולגיה כלשהי? [השקופים, יש טוענים שהיה הומוסקסואל, לא יודע] – יש שיטענו ששניהם היו פוליטיקאים לשיטתך ויש שיטענו סופרים אומנותיים.
במלים אחרות – תוכל לתת לי דוגמה ליצירה ספרותית שיש בה את אותו "מעבר"?
אני למשל רואה בספרים רבים של יו נסבו, הנורבגי, ספרות אומנותית.
גם ספרי הבלש ההומו של יונתן שגיב [3 עד עכשיו] על אף ההיבט הבידורי, הקל שבהם, יש בהם את אותו "מעבר". אחרים יתיחסו לנסבו ולשגיב רק כבידור, כלומר אפילו לא "אומנות".

אהבתי

זו שאלה טובה, ואני חושב שקשה להגיע להגדרה שתהיה מקובלת על כולם.

שני הסופרים הישראלים שהזכרת הם הדוגמה בה"א הידיעה לפוליטיקאים ספרותיים מהסוג שאליו התכוונתי. בעיניי ברור שהם מנצלים את הכישרון שלהם לקידום די בוטה של איזושהי מטרה, אבל הבעיה היא לא בזה, אלא בכך שהמטרה משחיתה את האמצעים. הפוליטיקה הורגת את התגליות. היא שמה מעצור ליכולת ההעמקה של הסופר ולא מאפשרת לו להגיד, או אפילו לחשוב, משהו שיפתיע אותו-עצמו. הוא נעשה כלי.

שים לב שעמוס עוז היה דובר רהוט מאוד של תפיסת עולם פוליטית מגובשת, אבל בעצם לא היה לו משהו אישי, מקורי באמת, להגיד. הוא בסך הכל ניסח במילים יפות משהו שכל אחד במחנה שלו חשב, ושגם דוברים אחרים, שאינם סופרים (שולמית אלוני לדוגמה) ניסחו בלא פחות רהיטות. אני לא יכול לחשוב על רעיון אחד שמזוהה איתו ולא עם אף אחד אחר. להבדיל מישעיהו לייבוביץ', לדוגמה, שעם כל הביקורת שלי על הרעיונות שלו, ברור שהם "שלו" ולא היו קיימים בציבוריות שלנו בלעדיו.

לעומת זאת, ה"מעבר" לדעתי כרוך בפן האינדיבידואלי של האדם, כנגד הפן הקולקטיבי, הלהקתי-חייתי. הבעיה הגדולה בפוליטיקאי הספרותי היא שהוא מתפקד בפאזה האנושית הלא נכונה ולכן אין לו מה להגיד כיחיד, כלומר, כאמן. הוא יכול לדבר רק בשם הכלל, וזה תמיד דיבור מזויף או לפחות מוגבל במידת הרלוונטיות שלו ליחידים אחרים.

Liked by 1 person

אני חולק עליך בענין קנז. לגבי עמוס עוז ע"ה, לא ארחיב דבריי, כי הוא בדיוק הדוגמה המופתית לעמדה הביקורתית שלך, כמו אשכול נבו. אני מעלה שמות, כי אני חושב שבדיון על יצירתם, אולי נצליח להגיע לעמק השווה, אולי, או לפחות אצליח להבין ל-מה אתה מתכוון בדיוק. וכל זאת, מכיוון שצירפת את קנז לעמוס עוז, והתבלבלתי.
קנז אולי, אולי העמיד את האומנות לשירות הצבא הישראלי ב'התגנבות יחידים', אם כי יהיו שיחלקו עליך, אבל אני מוכן לקבל זאת, אך 'בדרך אל החתולים' הוא נתן ביטוי אישי אומנותי ממדרגה ראהאשה הגדולה מן החלומות, הסיפורים הקצרים, כמו "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים".
אני חושב על יצחק אוורבוך-אורפז ועל "מסע דניאל" שלו, על ישעיהו שפיגל ו"מדרגות לשמיים"; אידה פינק, אפפלפלד[?] ומהצעירים, אלון חילו, על אף הביקורת שקרעה את ספרו האחרון [העז לגעת בקודש הקודשים, ברנר הנרצח בפרדסי יפו, והציג אותו כגברתן וכטורף מיני כשבחר בלואידור, המשורר הענוג כקורבנו], את שגיב כבר הזכרתי, ואני לא מהסס על אף ז'אנר המשויך שלא בצדק ל"ספרות טיסה/זולה" – הבלש, לקרוא לו כותב מקורי, כזה שמצליח לפרק את יסודות הז'אנר הנוקשה מאוד, מאז ימי אדיפוס המלך, בכך ש"מוזרות" הבלש נמצאת בסטיגמה המקובלת לגברים נשיים ושמנים.
בכוונה אני לא מתייחס לעגנון, במיוחד לפרסומים אחרי מותו של "שירה" ו"בחנותו של מר לובלין" – ספרים שהוא לא בחר להוציא לאור או לא הספיק, ובכך לענ"ד יש בהם הנמכת-מה של מכלול היצירה שלו.
בכוונה אני לא מתייחס לעוד שמות שזכו להערצת הפרופסורים מהאקדמיה, שאני מצרף אותם, את כולם לצערי – לא מציתי אחד בהם ישר עם עצמו מספיק ע"מ שיקדם סופר נדיר וחריג, בטרם מותו. כמו למשל, יותם ראובני. – כפי ששמת לב לא ציינתי אף שם של סופרת, אולי אצרף את שלומית הר אבן והרומן המטריף שלה – "עיר ימים רבים" [על אף היותה מקושרת למוקדי הכוח של הרפובליקה הספרותית: הארץ, בן זוגה ומנהל מוסד "ואן ליר".

אהבתי

תודה על התגובה. במה שאמרתי התכוונתי לא"ב יהושע ולא לקנז — ומשום מה היה נדמה לי שגם אתה כתבת את שמו ולא את של קנז. האשמה היא שלי והנסיבות המקלות הן מחסור בשינה. כך שנראה לי שאין מחלוקת בעניין הזה.

Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s