כישלונות נחווים ככישלונות, אבל הצלחות לא ממש נחוות כהצלחות. למה? כי הכישלון הוא נקודת עצירה, ואילו ההצלחה היא תנועה בין נקודות. הכישלון בנוי להתעכבות, לשהייה, ולכן טבעי לעמוד ולהתבונן בו עד שיודעים אותו מכל צדדיו. אבל ההצלחה קיימת רק כל עוד זזים, ואי אפשר להתבונן בה מהצד אלא רק לממש אותה מבפנים, באמצעות ההתמדה בתנועה; כמו הכביש בזמן נהיגה, אפשר לראות אותה רק הרחק קדימה או במראה האחורית. כשאנחנו מתעכבים בנקודה שבה הצלחנו, מתוך רצון להתענג שם על ההישג, אנחנו מפסיקים להצליח; בעצם עמידתנו בנקודה כלשהי אנחנו עורקים למחנה הנכשלים — והתחושה בהתאם.
Failures feel like failures, but success doesn't exactly feel like success. Why? Because failure is a stopping point, whereas success is motion between points. Failure is made for being tied up, for lingering, so it's natural to stand and look at it until it is grasped in its entirety. However, success only exists as long as we move, and can't be seen from the outside but only realized from inside, by continuing to move; like the road while driving, it can only be seen far ahead or in the rear-view mirror. When we linger at a spot where we had success, wishing to bask in our achievement, we stop succeeding; by the very act of standing still at a particular point we defect to the camp of failure — and feel accordingly.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 