המאבק הציבורי למען לגליזציה של רצח הוכתר בסופו של דבר בהצלחה, אבל גם הוביל לכמה וכמה תוצאות לא צפויות. המשמעותית שבהן היתה העובדה שכל מובילי הקמפיין והאקטיביסטים הבולטים בו, כמו גם הפוליטיקאים שתמכו ביוזמה, מצאו את מותם באופן אלים תוך שעות ספורות ממועד כניסת החקיקה החדשה לתוקף. הדבר התקבל בהפתעה, כי לכולם היו תוכניות מפורטות ומוצהרות להשתמש בזכות האזרחית החדשה שלהם נגד אנשים אחרים ברגע שהדבר יקבל הכשר חוקי — ונראה שבניגוד לתחזיותיהם האופטימיות, אותם אנשים אחרים לא המתינו בשלווה לגורלם המיועד אלא בחרו משום מה להימנע ממנו באמצעות מכה מקדימה. החלק הכי לא נעים בכל הסיפור היה לראות את בני משפחותיהם וחבריהם של ההרוגים מכריחים את עצמם לחייך תוך כדי ההספדים; בקושי רב הם השתדלו להגשים את צוואתם הרוחנית של אהוביהם ולהעמיד פנים שאין להם שום בעיה עם הסתלקותם הפתאומית — שבעקבות הרפורמה כבר אסור היה לקרוא לה רצח, לגנות אותה בשום צורה, או אפילו להזיל בגללה דמעות.
The public campaign for the legalization of murder finally succeeded, but also had a few unforeseen outcomes. The most significant of these was the fact that the campaign leaders and prominent activists, as well as the politicians who supported the initiative, all met their violent deaths within hours after the new legislation's coming into force. That was surprising, because they all had detailed and highly publicized plans to use their new civil right against other people the moment it was legally authorized — yet it seemed that despite their rosy predictions, those other people did not wait peacefully for their designated fate but chose to avoid it by launching a preemptive strike. The most unpleasant part about the whole thing was to see the relatives and friends of the deceased forcing themselves to smile during the eulogies; with great difficulty they tried to live up to the spiritual legacy of their loved ones and pretend they had no problem at all with their sudden demise — which, following the reform, could no longer be called murder, be condemned in any way, or even be considered a legitimate cause for shedding tears.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 