זיכרונות יפניים / 2

אחד הדברים הראשונים שסטודנטים חדשים נדרשו לעשות היה לארגן לעצמם טלפון נייד. כמה מאיתנו הלכו יחד לסניף של חברת סלולר גדולה ליד האוניברסיטה. הייתי היחיד מאיתנו שידע לקרוא יפנית ברמה סבירה, וככה הפכתי בעל כורחי למתורגמן ומתווך בין הקבוצה לצוות החנות. כל חברי הקבוצה, מלבדי, ידעו מראש מה הם רוצים: אייפון, לא חשוב כמה הוא יעלה. והוא בהחלט עלה. אני חשבתי שהמחיר מוגזם, כי ממילא אני לא צריך כלום חוץ משיחות נכנסות ויוצאות. היפנים התמכרו לטלפונים חכמים מאוחר יותר משאר העולם, ולכן עדיין היתה אפשרות לקבל דגם בסיסי מאוד בלי תוכנית נתונים, כלומר, טלפון חכם שנגזר עליו להעמיד פני טיפש. הוא מחל על כבודו וליווה אותי בנאמנות יותר משנתיים, עד שיום אחד קיבלתי בו הודעת טקסט שגרמה לי להטיח אותו בעוצמה ברצפה. המסך שלו התנפץ, אבל המשכנו לצלוע יחד עוד כמה שבועות עד שהסאונד הידרדר והרס לי שיחה חשובה. נאלצתי להיפרד מהמכשיר, והחלפתי אותו בטלפון עוד יותר מיושן — ולמרבה הצער, ורוד — שקיבלתי ממישהי (במקרה, זו היתה אותה אחת שהעצבים עליה הסתיימו בחורבנו של הטלפון הקודם). אבל הפרימיטיביות המאושרת שלי לא נמשכה זמן רב, כי עמדתי לעבור לבית חדש, שבו, בניגוד לבית שבו עדיין גרתי, לא היה כלול חיבור אינטרנט. התקנת אינטרנט בבית ביפן היתה אז ונשארה גם היום סיפור מסובך ויקר, והחלטתי שהדרך הכי קלה תהיה להשתמש בטלפון נייד כנקודת חיבור (דבר שבזמנו הצריך אישור מיוחד מספק הסלולר). ככה נכנס אל חיי הטלפון החכם באמת, אויב מר ואכזר, שהוא וממשיכי דרכו הצליחו להשמיד חלק נכבד מהזמן שלי בתשע השנים שחלפו מאז, ורק עכשיו נראה שמושגת פריצת דרך באפוס המלחמתי שבו אני והם משמשים כדמויות ראשיות.