בסטריאוטיפ האמן העני, כמו ברוב הסטריאוטיפים, יש הרבה יותר אמת מכפי שרוצים להודות — והוא רלוונטי יותר מתמיד דווקא היום, כשרבים מנסים להתנער ממנו בהשראת מפורסמים שלכאורה הצליחו להחזיק במקל משני קצותיו ולהתעשר מעבודתם האמנותית. עושר ואמנות לא הולכים יחד, כי איש הרוח מורד במצב האנושי בגלל הסבל שבמרכזו, ואיש העסקים מתמסר למצב האנושי בתקווה להשתחרר מהסבל שבמרכזו. גם זה וגם זה מבינים את מרכזיות הסבל ומנסים להיאבק בו, אבל מנקודת מבטו של כל אחד מהם, דרך הפעולה של האחר מגבירה את הסבל במקום להפחית אותו. אמן אולי לא חייב להיות עני, אבל הוא בהחלט חייב להיות אדיש לממון — לא לשאוף אליו כשהוא איננו, ולא להתאהב בו כשהוא ישנו, כי שני הדברים האלה מחייבים אותו להתמסר לשיטה שבה כסף הוא בסופו של דבר פרס על צייתנות חברתית.
The stereotype of the destitute artist, like most stereotypes, has far more truth in it than most would like to admit — and it is more relevant than ever precisely nowadays, when many attempt to disown it under the inspiration of celebrities who seem to have succeeded at having it both ways and become wealthy off of their artistic work. Wealth and art do not go together, since the spiritual man rebels against the human condition because of the suffering at its core, while the businessman submits to the human condition in hope of escaping the suffering at its core. Both sense the centrality of suffering and try to fight it, but from each other's viewpoint, the other's mode of operation increases suffering rather than reduce it. An artist may not have to be poor, but he certainly must be indifferent to wealth — neither aspiring to it when it is absent nor fall in love with it when it is present, because both of these things require him to submit to a system in which money is ultimately an award for social compliance.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 