הידיים כואבות, אבל אני ממשיך. אין לי ברירה. איך בדיוק הגעתי למצב הזה? התשובה ברורה. אני ביפן, בעיר עם חוקי מיחזור נוקשים. פסולת רגילה, שעונה להגדרה של "ניתנת לשריפה", צריך לזרוק לשקית מיוחדת של העירייה. ואני קניתי שקית כזו — אבל ענקית. כתוצאה מכך היא עומדת כבר שבועיים בלי להתמלא מספיק כדי לזרוק אותה. ואולי הפרט הכי חשוב: בבקרים אין לי זמן להכין ארוחה רצינית, אז אני אוכל בננה. אוכל ושם בשקית. כל יום. ואז הגיע היום הנוכחי, שבו נודע לי דבר קיומם של זבובים קטנים שבוקעים מביצים שהוטלו בתוך קליפות בננה. ההודעה הגיעה בצורת ענן זבובים אדיר שיצא מהשקית ומילא את החדר. אז החלטתי להרוג אותם במו ידיי, באופן מילולי. חשבתי שאגמור עם זה מהר, אבל עוד ועוד זבובים מופיעים. יש הרבה מהם, ואף אחד לא עומד ומחכה שאתפוס אותו. אני מתרוצץ בחדר, מוחא כפיים בכוח, לפעמים תוך כדי קפיצה כדי לתפוס זבובים בזמן תעופה. זה הופך לסוג של טראנס, והשעות עוברות. הידיים כואבות, אבל אין לי ברירה. מחר אקנה שקיות קטנות ואתחיל להשאיר אותן קשורות בכל זמן שבו אני לא צריך לזרוק לתוכן משהו. ככה לומדים — גם אני, וגם הזבובים, שבמקום לחגוג איתי בדירה הזעירה הזאת, יצטרכו מעכשיו ללוות את הבננות האכולות אל המשרפה.
קטגוריות
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 